ראשי » תרבות » ספרות » מדף הספרים

מדף הספרים של שרי שביט

ספרה של שרי שביט "ברוריה הפקות" רואה אור בהוצאת זמורה ביתן. שביט מספרת על עשרה ספרים שנחקקו בזיכרונה, ביניהם מהטקסט העצבני והבועט של אילנה ברנשטיין, שיריו של ריימונד קארבר וסיפורי האהבה של יעל הדיה

שרי שביט | 28/1/2009 13:05

ברוריה הפקות, שרי שביט צילום: כריכת הספר

אלוהי הדברים הקטנים - ארונדהטי רוי
רומן שגם בקריאה העשירית - אין כמוהו, ושהקריאה בו תמיד מופלאה. ארונדהטי רוי מתארת את סיפורם של רהל ואסתא, תאומים בני שבע, בן ובת שגדלים בהודו השסועה של סוף שנות השישים. שניהם מנסים למצוא את האושר בתוך סיפור משפחתי לא פשוט: אמו, אמם היפה והגרושה אוהבת גבר שאסור לה לאהוב, דודם צ'אקו המרקיקיסט המושבע שחזר מלימודיו באנגליה לנהל את המשפחה, ובייבי קוצ'מה, ששולטת בחייהם, הדודה הגדולה השנואה שהייתה פעם נזירה.

הרומן הזה משלב בתוכו את העבר וההווה כאילו היה למימד זמן אחד, וגדוש בתיאורים שובי לב וחד פעמיים, על הודו. עם הצבעים הסמטאות והריחות. דרך הקריאה, הגעגועים הגדולים שיש לי אל תת היבשת הקסומה, אף פעם לא נגמרים.

שמיים אחרים - חוליו קורטסאר
אל קורטסאר הארגנטינאי הגעתי בעקבות המלצתה של הסופרת אורלי קסטל בלום, ובמהלך הקריאה בסיפורים הקצרים שבקובץ, צללתי אל תוך עולם שתעתע בי. לעיתים היה אמת, ולעיתים חלום. לעיתים תיאר מציאות אנושית ורגישה, ולעיתים: סיוט בלתי נגמר.

"דומה שנולדתי כדי לא לקבל את הדברים כמו שהם," היטיב הסופר לתאר את עצמו. הסיפור האהוב עליי בקובץ הוא "כביש דרום" המתאר אנשים שנקלעים זה אל זה בעקבות פקק תנועה הזוי, כזה שיכול לקחת מקום רק בסיפורים. אף פעם לפני כן לא קראתי סיפור כזה.

השמכאן - ג'י דה מופאסן
אחד מתוך עשרות ספרים שקיבלתי מאימי שכבר אינה נמצאת בחיים, ובהקדשה בקיפולו של הדף רשמה לי:"אושר עד בלי די, מילניום שמח." הייתי בת שמונה עשרה, ואימי, כשנה לפני מותה. אבל מה שהכי מצא חן בעיניי בספר הזה היה השם המוזר שלו. השמכאן.

גלגלתי את המילה בתוך הפה כמה פעמים עוד לפני שהתיישבתי לקרוא. וכשהתיישבתי, לא יכולתי להפסיק. הדרך בה מופסאן מתאר את דמויותיו, חומל עליהן ופוצע אותן, עד לסיום המפתיע בכל סיפור וסיפור. האופן בו גורלן של הדמיות משתלט על בחירותיהן, ומעל הכל, הניחוח הצרפתי הישן, שלא מרפה לאורך כל הקריאה בספר.

שארה כסותה עונתה - אילנה ברנשטיין
זה הספר הראשון שקראתי של ברנשטיין שקראתי, הוא הגיע לידיי במקרה, והותיר בי רושם עמוק. מאז עברו כבר כמה שנים, ואני עדיין ממתינה שיגיע הקולנוען בעל החזון ויהפוך אותו לסרט קשה לצפייה.

זה ספר בועט על נערה בועטת שגדלה בעולם אכזרי וכואב, ובתוכו כל מה שנותר לה זה לבעוט. המיניות והאלימות הן הציר המרכזי של העלילה, שמתיישב על מערכת היחסים המוגזמת והנדירה שבין אם לבתה. אין משפט מיותר בספר הזה. הוא חזק, עצבני, ונחרט בזכרון למשך שנים.

ברניס מסתפרת - סקוט פיצג'רלד
קובץ סיפורים נפלא, אם כי פחות מוכר, של הסופר האמריקאי הגדול. פיצג'רלד, שחונך בבית עשירים, כותב בסיפורים שלו על המרחק בין אנרגיות הנעורים של שנות העשרים העליזות בארצות הברית, לבין דור ההורים השמרני, המתון והאמיד. הוא מתאר את החוויות הגדולות של ההתבגרות, דרך דמויות שאינן תמיד נזהרות על עצמן, על רקע חיי הזוהר והחלום האמריקאי, גם אם ברוב המקרים החלום הזה אבוד. בעיני, הסיפור היפה ביותר בקובץ הוא הסיפור הנושא את שמו, "ברניס מסתפרת", ופעמים רבות יצא לי לחזור ולקרוא בו. בכל פעם כזאת מתחשק לי להתיישב ולכתוב רומן תקופתי.

וילסון המוזר - מארק טווין
עותק מתפורר שאני שומרת מהילדות, על עלילותיו של וילסון המוזר, שמגיע לעיירה קטנה אי שם במעלה המיסיסיפי, ועוקב אחר סיפורם של חצי אחים המוחלפים כתינוקות: הראשון הופך להיות יורש העצר של האדון הלבן, במקום אחיו, שהופך להיות בעל כורחו, התינוק העבד ממוצא שחור.

הספר מתאר את תקופת העבדות בארצות הברית, וחושף את

מנגנוני החברה השמרנית של אז, באמצעות הומור ענק. הוא באמת כל כך מצחיק בחתרנות שלו, גם בזכות הקריקטורות שאייר טווין בעצמו, שקשה להאמין שהוא בעצם ספר לילדים. אבל מה שהכי מיוחד בו הוא ההקדמה הפותחת כל פרק בעלילה, עם אחת מחוכמותיו של וילסון המוזר, כמו: "האדם הראשון היה רק בנאדם. עובדה זו מסבירה הכל."

שלושה סיפורי אהבה - יעל הדיה
ספר הביכורים הנפלא של אחת מן הסופרות הישראליות האהובות עליי, ובו שלושה סיפורים שמגיעים מהחיים. ברגישות אדירה ובשפה מדויקת הדיה מציגה מערכות יחסים בין בני זוג, בין הורים לילדים, ובין חיות לבני אדם.

הסיפור "חיות מחמד" הוא סיפור שאני נזכרת בו המון פעמים, בזכות הגיבור הראשי והאנושי שמספר אותו: כלב רחוב ששני אנשים מבולבלים מרוב אהבה, אימצו. ומה שאני הכי אוהבת בספר הזה, הוא התנופה האדירה שלו מעמוד לעמוד. ברגע שהתחלת לקרוא, פשוט אי אפשר לעצור.

ריימונד קארבר - שירים
אחד מספרי השירה הראשונים, שרכשתי בגיל הנעורים, שכתוב קצת כמו פרוזה וקצת כמו שירה. קארבר מתאר בני אדם כיצורים שתלויים באוויר, מחזיקים כוס וויסקי ביד, כותבים, ומחכים שמשהו ישתנה. האחיזה היחידה שלהם היא ברגעים זעירים של חסד, כמו נוף יפה, חיוך של נערה צעירה או קולות ציפורים שנשמעים מרחוק.

כל אלו שזורים בתוך גיהנום יום יומי של קושי, שכתוב בשפה דיבורית ומתומצתת, שפה ששולחת את החיצים שלה ישר להלב. כמו בשיר "הנערות הצעירות" שפותח במשפט הבא: "שכח את כל מה שאי פעם גרם ללבך להתכווץ מכאב."

יש ילדים זיגזג - דויד גרוסמן
ספר שקיבלתי מאמא שלי לבת מצווה, ושקיבל את הכותרת הכי מדוייקת בעולם: יש ילדים זיגזג. הרומן מתאר את סיפורו של נונו, ילד יתום מאם ובן של שוטר, שעולה על רכבת אחת לירושלים, ובה מתחיל מסע מופלא שמשנה את חייו.

זה ספר שיש בו הכל: פשע, געגוע, הרפתקאה, ואהבה, עד שלפעמים הייתי מדמיינת שגם לי יקרה מה שקרה לנונו. קסם מוזר שיפעיל את המציאות וייקח אותי מפינת הרחוב להרפתקאה ענקית, דרכה אגלה את כל הסודות של חיי.

האמן ומרגריטה - מאת מיכאל בולגקוב
ספר אהוב בכל מצב, בכל גיל, ואני בטוחה שאמצא בו דברים חדשים גם עוד חמישים שנה. החיבור החד פעמי בין עלילות כנופיית השטן ממוסקבה, הסאטירי החריף, הבוהמיין והפיוטי, לעומת הסיפור המוזר על משפטו של ישו הנוצרי, בתוך סיפור אהבה סוערת למרגריטה, על רקע השלטון הקומוניסטי. והכל מוגש בספר אחד ובבאת אחת, מה שהופך את הקריאה לקרקס שלם של עלילות, בזכות הדיאלוגים השנונים, הדמויות המוטרפות, השפה הנפלאה, והאורך. כמה כיף לקרוא כל עמוד ב-615 שמרכיבים את הרומן הזה.