משפט קולנועי

הסרט "ואלס עם באשיר" מתמודד בשאלת האחריות לטבח סברה ושתילה. האחריות שנויה במחלוקת, הדיון באמצעות הקולנוע - ראוי

שולמית אלמוג | 11/2/2009 16:30 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
סרטו של ארי פולמן ואלס עם באשיר, שצובר עוד ועוד פרסים, בנוסף למועמדות לפרס האוסקר, הוא יצירה ייחודית לא רק בזכות הבחירות האמנותיות החדשניות המוצגות בו, אלא גם בשל האופן שבו הוא מטפל בשאלה המורכבת של הקשרים בין אחריות אישית.
ואלס עם באשיר
ואלס עם באשיר צילום: יח"צ

חידושו של הסרט הוא באמירה המשתמעת ממנו כי הסביבה הצבאית, רחוקה ממציאות רגילה ומסויטת ככל שתהיה, אינה מהווה מובלעת הפוטרת את המצויים בתוכה מהידרשות לשאלות של אחריות ואשמה.

כידוע, עוסק הסרט בטבח סברה ושתילה, שהאחריות הישראלית להתרחשותו נבחנה בזמנו. סקירת העמדות הביקורתיות המתייחסות לסרט מגלה מחלוקת בשאלת העמדה העולה ממנו. קשת התגובות נעה מביקורת על פולמן על שהחמיץ הזדמנות לדיון משמעותי בשאלת האחריות או אפילו בגין שימוש בסרט לצורך יצירת אליבי המשחרר את החיילים מאחריות, לראייתו כמטפל באופן מאוזן וראוי בשאלת האחריות, ועד לתפיסת הסרט כחושף אשמה חבויה, או כמדגיש באופן חד-צדדי את האחריות הישראלית.

לכל התגובות משותפת ההכרה בכך שהסרט אכן עוסק בראש ובראשונה בסוגיות של אחריות ואשמה. המחלוקות בדבר "פסק-דינו" של הסרט מעידות על מורכבותו ועומקו. מתוך בליל הזיכרונות וטלטולי התודעה האישית, שתורגמו לשפה ויזואלית עוצרת נשימה, שאלת האחריות - האישית והקולקטיבית - נותרת פתוחה. הסרט דוחק בכל צופה
לקיים מעין הליך שיפוט אישי, לאור ה"ראיות" הנפרשות.

ואלס עם באשיר אינו "סרט משפט", אולם הוא סרט שבמרכזו אקטים של שיפוט. השיפוט שמפעיל יוצר/מספר הסרט כלפי עצמו, כלפי חבריו וכלפי מקבלי החלטות שפעלו בזמן הרלוונטי, ושיפוטם של החברים-המספרים. לצד אלה מקדם הסרט גם שיפוט אישי הנערך בידי כל אחת ואחד מהצופים.
 

מדובר אמנם בשיפוט המהווה תגובה לייצוג אסתטי של המציאות, ייצוג שהוא מראש נטול אובייקטיביות ופרי של מניפולציה מוצהרת ומכוונת, אולם בכל זאת, בסופו של דבר, מדובר בשיפוט. ברקע עומדים כל העת השיפוט הפורמלי שחתם את האירועים העומדים בלב הסרט - מסקנות ועדת כהן על ספיחיהן, והצורך להעריך, מפרספקטיבה של עשרות שנים, באמצעות המבע הקולנועי, אם השיפוט הפורמלי טיפל באופן מספק בצורך לבחון לעומקה את שאלת האחריות.

קשה לנבא אם עיסוקו האינטנסיבי של הסרט בשאלת האשמה והאחרות, מצביע על תחילת הרחבה של תחומי העיסוק המסורתיים שעמדו במרכז סרטי צבא ישראלים עד כה. "ואלס עם באשיר" הוא סרט חריג מהרבה בחינות, ואולי גם עיסוקו המרוכז בשאלות אחריות ואשמה ייוותר מבודד. ייתכן שיש בסרט ניסיון משמעותי ראשון, שיזכה להמשך, למלא בתוכן משמעותי ריק מטריד, להיענות לצורך בקולנוע ישראלי שיעסוק באופן עמוק בשאלות שנהוג לשייכן לעולם המשפט.
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים