כנופיית באדר מיינהוף: השכחת ההיסטוריה בשעתיים וחצי
"כנופיית באדר מיינהוף" הוא סרט אקשן עמוס רעשים, שמעדיף פיצוצים ומרדפים על פני דיון במהות ארגון הגרילה הגרמני שפעל במשך 31 שנה. לאן נעלם המסר?
כנופיית באדר מיינהוף צילום: יח''צ
הארגון הגרמני, שנודע יותר בכינוי "כנופיית באדר מיינהוף", פעל ברציפות במשך 31 שנים, אך הסרט החדש, המתיימר לתאר את עלילותיו, מגביל את עצמו רק לעשר השנים הראשונות לפעילות הטרוריסטית הזו, ולמרות הצמצום ביריעת הזמן ההיסטורי, נדרש אולי אדל, שביים את הסרט, לזמן מופלג של שעתיים וחצי על מנת להעביר הלאה את המסר שלו.
ואין פה בכלל מסר. "כנופיית באדר מיינהוף" בגלגול הפילמאי אינו אלא סרט אקשן רעשני, שמעדיף פיצוצים ומרדפים על פני דיון במהות הארגון ובהרכב חבריו. זהו מהלך משונה ביותר, שהרי המשותף לשלושת הארגונים האדומים שפעלו במעצמות הציר לא היה בשאיפתם לכונן לאומיות חדשה, כי אם לאתגר את סדר היום החברתי של גרמניה, איטליה ויפן, שעל פי תפיסות מרקסיסטיות אדוקות המשיכו לקיים את המשטר הפאשיסטי שלהן תחת כסות דמוקרטית-ליברלית. "קסם הנעורים" מתוצרת איטליה, הצליח להתמודד עם הסוגיה הזו, וכך גם כמה סרטים צרפתיים, וביניהם עבודות מאת ז'אן לוק גודאר, לוקאס בלבו וז'אן פייר מוקי.
אפילו בגרמניה עצמה, השכיל ריינר ורנר פסבינדר להציג תמונה מעמיקה יותר של האתגר הבאדר-מיינהופי בסרטו "הדור השלישי", ואין לשכוח שהוא עשה זאת לפני 30 שנה! ואילו עתה, 41 שנים לאחר כינון הארגון הזה, לא מצליח אדל להתרומם מעל רמה של דיון סנסציוני, שיכול בהחלט להתקיים בעיתונות הצהובה הגרמנית נוסח "בילד צייטונג".
למען האמת, אדל היה תמיד כזה. בראשית דרכו הקולנועית, בסרטים דוגמת "אני כריסטינה פ." (1988) ו"תחנה אחרונה ברוקלין" (1989), הוא הפגין את מגע ידו הגס ואת נטייתו לעיצוב סצנות צעקניות. בשני העשורים האחרונים עבד אדל בעיקר עבור רשתות טלוויזיה אמריקאיות, אך עידון ויכולת הפשטה הוא לא הוסיף לעצמו עם הזמן.
מהלך מסוכן
בנקודה מרכזית אחת - השכחת ההיסטוריה ושכתובה - משתדל סרטו של אדל לעשות את המירב, והמהלך הזה בולט באופן שבו מטפל "כנופיית באדר מיינהוף" בשניים מהאירועים המרכזיים בתולדות ארגון הטרור.
כנופיית באדר מיינהוף צילום: יח''צ
הראשון הוא חטיפתו וחיסולו של הנס מרטין שלאייר, ששימש כנשיא ארגון התעשיינים והמעסיקים בגרמניה המערבית ובעברו היה קצין ס.ס. בעצם מעשה החטיפה ביקשו אנשי הארגון להדגיש את הקשר ההדוק שעמד בין המשטר הדמוקרטי לכאורה של גרמניה המערבית לוין העבר הנאצי שלה. בסרט עצמו כלל לא מאוזכר עברו האפל של שלאייר, ואדל מעדיף לשים דגש על היותו איש משפחה מסור.
דברים דומים ניתן לומר על הסצנות המתארות את החיים של קבוצת ראשי ארגון הטרור, וביניהם אנדריאס באדר, אולריקה מיינהוף וגודרון אנסלין, בהיותם אסורים בכלא שטאמהיים, במיוחד באופן התמוה שבו התאבדו ארבעה מתוכם. אדל מסתפק בהעברת המידע הזה, מבלי להתעכב על עומק
החשדות שהצטברו עם השנים נגד משטרת גרמניה, שבדרך זו או אחרת עמדה, כך נראה, מאחורי הרצף הבלתי סביר של ההתאבדויות.
במילים אחרות: במקומות שבהם נדרש אדל לנצל את פרספקטיבת הזמן לדיון מחודש באופי הארגון ומטרותיו, הוא מעדיף להתעלם בכלל מהאירועים ובמקום זאת להתמסר, באמצעות מחלקת האפקטים המיוחדים שלו, לעיצוב בוטה וגדוש בעשן ובפיצוצים של אירועי הדמים.
הדרת ההיסטוריה מתוך הדיונים שאמורים להתמקד בעיקר בה, היא המהלך המסוכן המאפיין בשנים האחרונות את הקולנוע הגרמני - בין אם מדובר באדולף היטלר, גיבור הסרט "הנפילה", ובין אם מדובר בקייט וינסלט, הרוצחת מאושוויץ, כוכבת הסרט "נער קריאה".
"כנופיית באדר מיינהוף", גרמניה 2008
נא להמתין לטעינת התגובות
