מדף הספרים של חמוטל בר-יוסף
ביום שלישי הקרוב יתקיים במשכנות שאננים ערב השקה לספר השירים של חמוטל בר יוסף "לילה, בוקר - מהדורה דו לשונית". בר-יוסף, שפרסמה תשעה קובצי שירה וזכתה בין היתר בפרס אקו"ם, מספרת על שירה מעוררת השראה ועל כותבים שלא נס ליחם
כל אחד מסיפורי ספר בראשית קורן באור של הבנה שאין דוגמתה לנפש האדם וחוכמה מוסרית מופלאה. מפליאה גם מלאכת הסיפור והתחכום הסגנוני של סיפור קין והבל, סיפור העקדה, סיפור יוסף ואחיו. מי היה הגאון שכתב את הספר הזה? האם ייתכן שהוא נכתב לפני הרבה יותר מאלפיים שנה? פשוט קשה להאמין.
מזמורי תהילים
אוצר של 150 שירים ליריים והימנונים דתיים ולאומיים, ביניהם אחדים השומרים עדין על רעננות מופלאה ועל עוצמה מהממת, בעיקר בזכות מטאפורות נהדרות. "לא כן הרשעים/ כי אם כמוץ אשר תדפנו הרוח", "כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוהים", "היה לבי כדונג נמס בתוך מעי", "כַּגָּמוּל עלי אמו/ כגמול עלי נפשי" - רסיסי היופי האלה מחיים את נפשי ללא הרף.
שירי ביאליק
ביאליק הוא משורר הנאמנות בתקופה של מהפכה. המתח הזה בין נאמנות למהפכנות, כאשר כל אחד משני הקטבים הוא ממש בנפשו, וכל אחד בלי השני מפחיד ומענה – זה מרגיש לי כמו אני ובשרי. אמנות השיר, המקצוענות הסגנונית של ביאליק, למשל ב"בתשובתי" וב"על השחיטה", גם היא מעוררת בי הערצה שאינה שוככת.
שירי אברהם בן-יצחק
אברהם בן יצחק פרסם בימי חייו 11 שירים, ובאחד מהם לא הכיר בגלל תיקוני העורך. חייו ושירתו הם התגלמות של אצילות סגפנית שלא מהעולם הזה. לא לחינם העריצה אותו לאה גולדברג, אהבה אותו, וגם חרדה מגדולתו. אני מרגישה כמוה. "בודדים אומרים" הוא אחת מהפנינים הגנוזות של השירה העברית במאה העשרים.
שירי זלדה
על שירי זלדה כתבתי כבר ספר, שאף יצא לאחרונה במהדורה שנייה (בתוספת פרק על המוות והשכול בשירת זלדה). מה שאני מעריכה אצלה במיוחד זה את היכולת לשיר את נס היציאה מן הבור של האבל ושל הדיכאון, וגם את הפיכחון והשמירה על הפרופורציות של הרגש (תכונה משותפת לה וללאה גולדברג).
התכונה הזאת בולטת בשיר שלה "כל שושנה": כל שושנה היא אי/ של השלום הנצחי,
שירי אמיר גלבוע
גם הכאב וגם השמחה בשירי אמיר גלבוע הם מאד עזים, ותמיד גבוהים. הוא מאד רציני, אף פעם לא מתחנחן, תובעני מאד כלפי עצמו, ובלי אף טיפה של נרקיסיות. אני אוהבת במיוחד את השיר "היינו כחוזרים אל חלום": היינו כחוזרים אל חלום/ קושרי ניתוקים אל שלם/ שוב עלה זוהר על גגות ירושלם/ שמש צעיר. ואם ער ואם חולם/ סולם ניצב/ בו לעלות חתר/עם שלם. פנינת שירה המתארת את נס ההתאחדות המשותפת של חלקי הארץ, חלקי העם וחלקי ההיסטוריה היהודית.
שירים של רבקה מרים
בשירה של רבקה מרים יש שילוב נדיר מאד של מיסטיקה ושובבות. היא משוררת מאד חושנית ומאד אקסטאטית, אבל גם שומרת לרוב על עמדה של הומור. יש לה המצאות גאוניות, כמו של מיטב סופרי הרומנטיקה הגרמנית (משום מה) וגם של גוגול. אולי זה בא לה מהיידיש. אני אוהבת במיוחד את ספרה "אמר החוקר".
סיפורים של היינריך פון קלייסט
בעמוד אחד קלייסט נותן לקורא מה שכיום אפילו רומן שלם מתקשה לתת: גודש של ארועים כבדי משקל, התרחשויות מופלאות ותובנות מוסריות-תיאולוגיות שפותחות את הראש. הוא לא רוקם תחרות אלא בונה דגם של מקדש מאבני בזלת וכותב עליהן את עשרת הדברות. אני אוהבת במיוחד את "מיכאל קולהאס", כתב אזהרה לכל נפגעי הצדק המתעקשים להילחם על צדקתם בכל מחיר.
סיפורים ורומנים של גוגול
כשאני רק חושבת על גוגול העיניים שלי נעצמות ופי נפער בצחוק. הסיפור על המריבה האידיוטית בין שני האיוואנים, שראשו של האחד דומה לצנון ישר וראשו של השני לצנון הפוך; הבתים שגגות הקש שלהם נראים מרחוק כמו לביבות ממולאות (גוגול אומר: "לא, זה לא לביבות ממולאות" וממשיך לתאר בפירוט את הלביבות ואת האופן שבו הן נעשות על פני חצי עמוד, ואז מודיע: "לא, זה גגות הקש של בתי האיכרים). מנדלי למד ממנו הרבה, וגם טשרניחובסקי באידיליות, ובכלל כאמור, כל הספרות הרוסית יצאה מתחת לאדרת של גוגול. גם מי שמאד נזהר שלא לשאת לשווא את המילה "גאון" ייאלץ להודות שגוגול היה גאון.
סיפורים של אנטון צ'כוב
אני מחכה לרגע שבו יתגלה שצ'כוב (כמו לנין) היה יהודי. האם הוא לא נראה כמו יהודי? הסיפורים שלו מלאי ספקנות, עדינות, תיעוב רך כלפי המוניות זולה, תוכחה מוסרית מתונה, תובענות עצמית אינסופית, ואי שם, במקום כמעט בלתי נשמע, נהי תמרורים דק של בדידות. סיפורים רבים שלו הם קינה על החמצת הזדמנויות ועל החמצת החיים בכלל, ובאמת החיים שלנו מלאים החמצות. זה ככה. הייתי רוצה לנגוע בידיים שלו, אני בטוחה שהן היו רכות ומנחמות ומשתעשעות, כמו הידיים של אבי.
נא להמתין לטעינת התגובות
