ונגיד שצ'ייני נועל נייקי
המשדר המיוחד על מפקד חיל הים אמש בערוץ 2 העלה לפני השטח את הצדקנות שכולנו חוטאים בה בעולם בו כל אחד רשאי לבחור את מינון "האחריות החברתית" שלו. לארה וולמן יוצאת נגד משפט השדה שמבצעת התקשורת לאיש שהוא אולי נהנתן, אבל לא ביצע עבירה

התכנית התחזתה למתחקה מעמיקה אחרי דמותו של מפקד חיל הים ה"שינוי במחלוקת". כבר בעיתונות, ימים לאחר שהתפוצצה ה"פרשייה", זו הייתה חגיגה לכל הצדקנים. הפקודים הזוטרים תפסו טרמפ על חרמנותו של מפקדם והחליטו למרוד. זה זניח, זה לא רלוונטי, אפילו מדאיג היה אם זה לא היה קורה, כמעט כמו הרגע בו כל ילד נורמלי מגלה שהוריו אינם מושלמים ובועט קצת, מקלל, מפלל בקול ש"הלוואי והיו לי הורים אחרים" ותולה מכתבים על מכוניות בקירייה. אבל כשהילד ה "נורמלי" ירצה את דמי הכיס שלו, תהיה לו בעיה מהותית - הוא יחסה בצילו של ההורה, ויבקש ממנו הכוונה.
הקולגות של מרום חגגו גם כן. איזו הזדמנות מצוינת לדלג מעליו! מדובר במרפקנות מן הזן הנחות ביותר ואין מה להוסיף על כך - היא מגעילה, אבל טבעית. הגדילו לעשות חברות כנסת פמיניסטיות ופמיניסטיות שאינן חברות כנסת שהחליטו ש"בושה וחרפה, וניצול, ואונס, וביזוי נשים ושריפת חזיות", בעוד שביום-יום האג'נדה הנשית אינה בדיוק לחם חוקן.
מילא הדתיים שירגזו, מילא התקשורת שתחגוג את הבריטניזציה שלה עצמה, אבל מה שלי באופן אישי הציק זו הסוגיה הבאה: אלי מרום ביקר במועדון חשפנות באלנבי. הוא לא היה על מדים, הוא לא היה שם ה"אלוף" אלי מרום. הוא לא "הטריד", באופן שעורר מהומה, אלא רק באופן שעורר את בוקי נאה. עד הרגע שבו הוא שיקר לרמטכ"ל (אם אכן שיקר) כי זו הייתה מעידה חד פעמית, האיש לא עבר על החוק. זכאי. גם הרמטכ"ל בחר לסגור את העניין.
אנחנו עושים משפט שדה לאיש שהוא אולי נהנתן, אבל לא ביצע עבירה. הקוד האתי של צה"ל מדבר על דוגמא אישית וכבוד האדם. אמת. אבל בעולם כשלנו כל אחד בוחר לו את מינון "האחריות החברתית" שלו, פשוט כי אין דרך אחרת להתנהל בו. זה עולם מנצל. עולם של "לא כוחות", שבו יש את "החצר האחורית", את אפריקה מורעבת, את לוד בקריז, את הרצליה מתבשמת.
זה עולם שבו חלק מהאנשים מעשנים סיגר קובני שבהכנתו מנצלים