גשר הזהב בוורוד
"מילק" מעוות את העובדות כדי להאדיר את ההומוסקסואלים, על חשבון הגיבור האמיתי: ראש עיריית סן פרנסיסקו (הסטרייט)
הזיכרון נוטה לתעתע, בעיקר ממרחק של 30 שנה, ולכן מיאנתי להישען עליו בלבד וצפיתי שוב בסרט התיעודי זוכה האוסקר משנת 1984, "חייו של הארווי מילק" מאת רוברט אפשטיין, בגרסת די.וי.די עמוסה תוספות עדכניות. והרי זה פלא; זיכרוני עמד מול שיני הזמן.
מהסרט התיעודי, שעליו מבוסס סרטו החדש של גאס ון סאנט, לא נעדר הגיבור האמיתי של סן פרנסיסקו באותם ימים ומי שנרצח דקות ספורות לפני מילק, ראש העיר הליברלי והפרוגרסיבי ג'ו מוסקוני. אולי אחד הפוליטיקאים המיוחדים, הישרים והנדירים שאי פעם שירתו בנאמנות את בוחריהם.
והרי זה פלא נוסף; אחרי כמה ניסיונות כושלים להיבחר למשרת חבר מועצת העיר, נבחר מילק רק אחרי שמוסקוני החליט שוב לחלק את העיר לאזורים, והפעם לפי ריכוזים אתניים ונטיות לבם של התושבים. אלמלא החלוקה הזאת, שהכניסה בפעם הראשונה שחורה, אוריינטלי והומוסקסואל למועצת העיר, היה נותר מילק מחוץ להיסטוריה. אף אחד, אפילו לא התביעה במשפט הרצח של מוסקוני ומילק, לא טען שדן ווייט רצח את מילק בגלל זהותו המינית. מילק נרצח משום שפעל נמרצות מאחורי הקלעים, מעשה פוליטיקאים, כדי למנוע את חזרתו של ווייט למועצה, יומיים אחרי שהתפטר ממנה וחזר בו. קודם ירה ווייט במוסקוני, שסירב לקבל אותו חזרה ועמד לנקוב בשם יורשו, ואחריו במילק, בשל אותו עניין עצמו.
בחודשים הקצרים שווייט ומילק שירתו יחדיו במועצת העיר, הם שיתפו פעולה וסחרו בסוסים. ווייט לא בחל בהומו היהודי. מחיקתו המגמתית של מוסקוני, שלא במקרה נותר תקוע בזיכרוני כראש עיר מדהים, מ"מילק", היא מעשה נכלולי ומגונה על פי כל אמת מידה. המחיקה נועדה לפאר ולהאדיר את מילק, שאין סיבה לחלוק על תרומתו הייחודית לאינטרסים הרמוסים של ההומואים, ועל אומץ לבו והתנהלותו.
כסטודנט ופרח עיתונות בשנות ה-70 בסן פרנסיסקו, הפוליטיקה העירונית ריתקה אותי. כל מי שגילה באמריקה את זהותו המינית ההומוסקסואלית באותן שנים הגיע לעיר המקלט היחידה באמריקה. גם לסטרייטים היה מרתק ומסעיר להיות באמצע ההתרחשות ההיסטורית הזאת. אבל בניגוד לרוב הסטרייטים, ששמרו מרחק ראוי מרחוב קסטרו או התבוננו בו כמו בכלובים בגן חיות, עבודתי הביאה אותי לקסטרו פעמיים בשבוע. הייתי ספק המזנונים של ארבעת בתי הקולנוע היפים ביותר בעיר: סרף, לומייר, קליי וקסטרו. בקסטרו נערכה הקרנת הבכורה של הסרטים על הארווי מילק. אי אפשר למכור לי את רחוב קסטרו מחדש.
למרות נכותו המגדרית כסטרייט בעיר שהלכה והתמלאה בהומואים,
ללא מוסקוני, לא ניתן היה לבלום את ההצעה לתקנה מספר שש, רעיון עוועים ניאו נאצי, שביקשה לסלק את כל המורים ההומואים ממשרתם בקליפורניה כדי שלא ירעילו את הילדים ויגייסו אותם לצבא הרשע.
כמו "צ'ה", סרט אחר המוצג בימים אלה, גם "מילק" מעדיף את לוחם הזכויות המת על פני המנהיג האמיתי. ההשוואה מורכבת מעט, משום שצ'ה גווארה נותר במדיו ההרואיים והמשיך לייצא את המהפכה הקובנית לארצות העולם השלישי עד שנרצח ונצרב כנער הפוסטר של המהפכה, כאשר רוב הזמן מוצאים מעשיו האכזריים מהקשרם האידאולוגי, שעה שפידל המסכן נותר לתחזק את המהפכה במשך 50 שנה כשהוא הולך ומאבד מהברק המיתי שלו לטובת המת והמציאות הקשה. הטרגדיה של מוסקוני, שכל פועלו הקצר של מילק נובע מהנהגתו ומפתיחותו, שהוא נרצח באותו יום בנובמבר 1978, ולכן היה כה קל להסיט אותו לשוליים כדי לבנות את דרך המלך על שם הארווי מילק.
אלמלא החומר התיעודי לדורותיו, המתעקש על שמירת זכויותיו המלאות של מוסקוני בהפיכתה של סן פרנסיסקו לגן העדן למיעוטים ולדחויים, ניתן היה אולי להבין את ההשמטות המקוממות ב"מילק". אבל אלה בדיוק ההשמטות שגורמות לאנשים כמוני הומופביה קלה; הצורך לשכתב את המציאות בעימות עם הסטרייטים, לא לצדם או איתם.
"מילק" מעדיף את הסיפורים הקטנים, הזיונים החפוזים, הזדמנות לשון פן להפגין את הוורסטיליות שלו, מאשר לדייק בעובדות ההיסטוריות. איזה כאב ראש זה היה צריך להיות למפיקים לספר כי ווייט לא היה שונא הומואים קלאסי, אלא חולה נפש מתועד, אדם מעורער וממורמר, שיצא למסע נקמה מתוכנן, כולל וידוא הריגה לשני קורבנותיו. מי שהיה שם לא ישכח לעולם את הפוגרום שערכו ההומואים בעיר אחרי פסק הדין שהרשיע את ווייט בהריגה בלבד וגזר עליו שש שנות מאסר. גם הפוגרום נעדר מהסרט, לעומת מצעד הנרות המרשים מקסטרו לרחוב מרקט, הזוכה להנצחה ארוכה.
ווייט, אגב, התאבד שנה אחרי שחרורו, כנראה מכובד אשמתו. עוד נשמטה מזיכרונו של "מילק" ההתאבדות של 900 חברי הכת של ג'ים ג'ונס בגיאנה, באותם ימים ממש, כולם חברי כנסייה אחת בסן פרנסיסקו. זה היה חודש שבו תושבי העיר חשבו שהאדמה תיפתח ותבלע אותם.
אף אחד הרי לא יעשה סרט על ג'ורג' מוסקוני. הוא היה נציג המגדר הנפוץ ביותר. הסטרייטי. מה שהופך את "מילק", למרות איכויותיו, למכחיש מציאות ולמשכתב היסטוריה.
