חיים הזז: בין הבטחה למציאות
כשבני דורו של חיים הזז, האופוזיציונר של הספרות העברית, כתבו על מלחמות אירופה ועל הקרבות בארץ ישראל, הוא כתב על המאבקים שבנפש האדם. ישראל גמלה לו בשליחתו אל תהום הנשייה
הלכתי לחפש את "משפט הגאולה", קובץ נאומים של חיים הזז. אי אפשר היום למצוא ספרים שלו. עשרות רומנים, סיפורים קצרים, מחזות, סאטירות - עבודה שבעטיה זכה להיות החתן הראשון של פרס ישראל לספרות - ואין אף ספר שלו בחנויות (מקסימום "ימלא", ספרון קטן ומופלא שגם אותו קשה למצוא).
מתוך המחסן המאובק מחלץ בעל המקום את "משפט הגאולה". הוא פותח אותו. יש הקדשה מאת אביבה הזז, אלמנתו, לאיש טלוויזיה מפורסם, אולי המפורסם ביותר במדינה. "יופי", נאנח בעל החנות, "מצא בית", הוא אומר וטורק את הספר, שמגיב מצדו בנשיפת אבק, כאילו נשם לרווחה. מצא בית.
לחיים הזז היו כמה בתים. הוא נולד באוקראינה ב-1898 ועשה את לימודיו בקרים, באודסה ובמוסקבה. משם נסע לאיסטנבול ואחר לפריז, וב-1931 עלה לארץ ישראל. בליל של תרבויות. כך הצליח הזז האירופי לכתוב את "יעיש", אפוס המגולל את חייו של יהודי תימני בצנעא. חייו? יותר מדויק: חייו הנפשיים. ביוגרפיה פסיכולוגית של אדם המגיע לשיאו הרוחני - עד השיגעון.
כשכל בני דורו של הזז כתבו על מלחמות אירופה ועל הקרבות שהתחוללו כאן בארץ, הזז כתב על מלחמות אחרות. "נתחזק (יעיש) בעבודתו והוסיף סיגופים על סיגופיו. המלחמה הייתה קשה, הולכת וחוזרת. אינה דומה מלחמה שאדם עושה עם חברו למלחמה שעושה עם עצמו. שכל שהוא כופף עצמו - חוזר ונזקף, וכל שהוא מפיל עצמו - חוזר וקם".
גיבוריו של הזז הם תוצר, כמוהו, של החיים בין שתי מהפכות: המהפכה הבולשביקית והמהפכה הציונית. היצרים, הזעם, ההרס העצמי, המרד, כל מה שעובר אדם בדרך לגאולה - או לחורבן (בדרך כלל חורבן) - מאפיינים את כתיבתו. הדמויות שלו מחפשות גאולה פנימית, ולרוב נכשלות. הכישלון שלהן הוא כישלון לאומי.
למשל, אורי הקיבוצניק, גיבור הסיפור הקצר "הנעלם", שחזר מהמלחמה אל הקיבוץ והציע, למורת רוחם של החברים, להחזיר את השטחים "כי מה ערך יש לזכות היסטורית". הוא יוצא לחפש תשובות, וכשאינו מוצא אותן הוא מגיע למסקנה: "לא עם, ולא ארץ מולדת, לא אלוהים. כל אחד לעצמו". אומר ונעלם. אלה הם גיבוריו של הזז: הגיבור היווני הטרגי מותך לדמויותיו היצריות של דוסטויבסקי, ואלה מולחמות עם הגרוטסקיות הקפקאית, השיגעון האבסורדי של קאמי והמלט השייקספירי.
את העושר הלשוני אפשר להשוות לג'יימס ג' ויס. זיקוקי די?נור של תימנית, ארמית ויידיש, לשון חז"ל ולשון הקבלה, הספרות הרבנית והעברית הארץ?ישראלית החלוצית. ס. יזהר השווה את כתיבתו של הזז לצפלופודים, יצורים שהם רק ראש ורגל (או זנב), דהיינו : רק אידיאה
על "יעיש", למשל, כתב ההיסטוריון שלמה דב גויטיין: "חוכמת המסכן בזויה (...) אילו נכתבה יצירה נכבדה זו באחת השפות האירופיות הגדולות, מה רבים היו הפירושים וההערכות (...) ובלי ספק היו מתרגמים אותו לעברית, וצעירינו היו מלקקים אצבעותיהם".
אולי זו הטרגדיה של הזז, אותה הטרגדיה של דמויותיו: הצרימה בין ישראל ההבטחה לישראל המציאות. הגאולה שלא מומשה. בתיעוד השיחות שלו עם הסופרת איטה קאליש התלונן לא פעם ולא פעמיים על הקושי לכתוב בארץ ולהיות סופר בארץ, בעיקר בהשוואה לפריז. כך הוא חי, וכך הוא מת.
אהרן מגד סיפר כי בפגישה עם הזז שנתיים לפני מותו ב-1973, דבריו של האחרון "היו מרים וספוגי ייאוש". וכך אמר לו: "האם קוראים עוד את הזז? האם יש קונים לספריו? ואם קונים-מעמידים על המדף ולא פותחים אותם. בעוד כמה שנים-יישכח".
הזז היה האופוזיציונר של הספרות העברית, וישראל גמלה לו בשליחתו אל תהום הנשייה. את הזוכה הראשון בפרס ישראל לספרות כבר שכחו. לא נורא, העיקר שבשדרות רוטשילד חוגגים.
נא להמתין לטעינת התגובות
