הסופר שלקה ראשון באי שפיות זמנית
הוא כתב כמה מהשירים היפים ביותר שידע היישוב העברי, אבל היום מוכר בעיקר לפסיכיאטרים. רן יגיל זוכר את נח שטרן יום יום ושעה שעה
נח שטרן צילום: ארכיון
מי זוכר את נח שטרן? האיש שכתב לפני קום המדינה כמה מהשירים היפים ביותר שידע היישוב העברי, האיש שתרגם לראשונה באופן מלא את "ארץ השממה", היצירה המונומנטלית של ת"ס אליוט. תרגומו המאוחר של מנחם בן שלנו, זה מ"האח הגדול" (תרגום שאף הוא נשכח), נשען כולו על תרגומו היפה של שטרן. בן מודה בזה.
אז מי זוכר את נח שטרן? הקהל שקורא ספרות במעגלים רחבים - לא. המילייה הספרותי - ודאי לא. החוגים באקדמיה המלמדים ספרות? כמובן לא! זוכרים אותו בעיקר פסיכיאטרים ועורכי דין, כן כן, כי הם לומדים עליו במסגרת התואר שלהם. נח שטרן היה המקרה הראשון של "אי שפיות זמנית" בשנות ה-50, שנות הצנע במדינה הצעירה והמתהווה. הרבה מקום לחריגים, מיוחדים, משוגעים, לא היה כאן אז.
הוא נולד ב-1912 ביאנובה הסמוכה לקובנה בליטא. כבר בילדותו היה מעין ילד גאון ונשלח כנער על ידי משפחתו ללימודים, בתחילה באוניברסיטת אוטווה שבקנדה ואחר כך, כיוון שהצטיין בספרות, התגלגל אל הרווארד ואף שם הצטיין בספרות אנגלית. בשנים ההן בא אל האוניברסיטה לא אחר מאשר ת"ס אליוט. שטרן נכח בהרצאותיו. הוא לקה בחיידק הציונות, עזב את הקריירה האקדמית יום אחד ועלה ב-1935 לארץ כחלוץ. לפי יומניו, רוח מיסטית-דתית אחזה בו, לחשה לו שעליו לעזוב הכול ולנסוע לארץ השממה, אל המדבר.
לא הסתדר כאן
בגלגולו הראשון בארץ עסק במלאכות צדיות שונות, הוראה ותרגום. הוא לא הסתדר כאן. בין מה שהיה לו בראש לבין מה שהיה כאן בפועל היה מרחק גדול מדי. הוא הסתבך נפשית-כלכלית והתגייס כחייל לבריגדה. יש תמונות שלו מחייך מתוך אירופה העולה בלהבות בשנים הקשות ההן. הוא היה עורך עיתון החי"ל. ראשי תיבות של "חיִל יהודי לוחם".
כשחזר ארצה אחרי מלחמת העולם השנייה מצבו הנפשי והכלכלי הורע. פסיכאטרים ודאי היו אומרים שהוא בסך הכול היה סכיזופרן, אבל את היצירתיות שבאדם אי אפשר להסביר במונחים פסיכולוגיים או רפואיים. שטרן שמע קולות וראה מראות. לקולות קרא "נקישות" ולמראות קרא "רִמְזֵי-אור". על פי זה פעל בתוך ההוויה, כי האמין שזוהי שפת סתרים שעליו לפענח ודרכה יבין את שעליו לעשות.
דבר זה הביא עליו לבסוף את סופו: ניסיון הרצח בחניקה
של הספרן בקיבוץ ברמת רחל, שש שנים בכלא, שם היה יחסית מאושר וערך ביטאון שנקרא "הד הכלוא" (הוא פחד מאוד שיעבירו אותו לבית המשוגעים. הוא לא ראה עצמו ככזה), מעבר לבית-חולי-רוח (כך קראו לזה בשנות ה-50) והתאבדות בשריפה ב-1960.
בחייו לא הספיק שטרן לקבץ את שיריו לספר. ב-1966 הוציא המשורר אברהם ברוידס את שיריו ורשימותיו בליווי מסה עליו. הספר נקרא "בין ערפִלים" (אגודת הסופרים). ב-1974 יצא הספר במהדורה מורחבת עם מסה מקיפה שכתב המשורר והמחזאי חיים נגיד.
ב-2003 הוצאנו המשורר עמוס אדלהייט ואני מבחר קצר של שטרן, "אגרוף גורלו המר" (עמדה/ביתן). לולא השורות שלעיל היה נח שטרן נותר בגדר קוריוז, אבל מי שכותב שורות שכאלה הוא משורר גדול. ולכן אני זוכר אותו יום-יום, שעה-שעה, כדי לזכור תמיד למה אני חי ואיפה אני חי.
נא להמתין לטעינת התגובות
