איך שכחנו את גרשון שופמן
חד כתער וציני אך גם מלא חמלה, מגדולי אמני הסיפור הקצר בעברית, אביהם הרוחני של יהושע קנז ושל חנוך לוין, וזוכה פרס ישראל. הצלילות האכזרית שדרכה התבונן שופמן במציאות חסרה בעידן הסנטימנטליות המערפלת שלנו
גרשון שופמן צילום: באדיבות מכון גנזים
חייו הארוכים מסעירים כמו סיפוריו הקצרים. הוא נולד בעיירה קטנה ברוסיה הלבנה. בגיל 20 נסע לוורשה, מרכז התרבות העברית והיידית של זמנו. שם פרסם בגיל 22 (דוגמה לגילים הצעירים עד לכדי גיחוך שהסופרים החלו בהם אז בקריירה שלהם) את קובץ סיפוריו הראשון והוכר באחת ככוח ספרותי חשוב (שופמן הופיע מההתחלה כיוצר בשל, כברנר אך לא כגנסין).
ב-1902 גויס לצבא הרוסי, שירות אכזרי שהותיר את חותמו ביצירות, ערק (כמו ברנר) ב-1904 עם פרוץ מלחמת רוסיה-יפן ועקר ללבוב, שהייתה אז תחת שלטון הקיסרות האוסטרו-הונגרית. בלבוב חי חיי רווק הולל, הייתה לו הצלחה רבה מאוד עם בחורות (בניגוד לברנר, ששופמן גנב לו בחורה בפרק הזמן הקצר ששניהם גרו בו יחד בלבוב, ובדומה לגנסין, אלא שלגנסין זה לא הזיז ולשופמן זה היה העיקר).
כך מצטטת פרופ' נורית גוברין, הביוגרפית של שופמן, את שופמן בשיחה שנשתמרה: "ברנר - כבד שעל, אני - כנפיים. מעולם לא אתקשר אל אישה אחת. ארים את הכנפיים ואעבור הלאה". סיפוריו עוסקים ללא כחל ושרק - ברגישות ואכזריות, סימני ההיכר של יצירתו - בחיים בבתי הזונות שבעיר הגליצאית.
ב-1913 עבר לווינה ועבר שם את מלחמת העולם הראשונה וגם התחתן ב-1920 עם נערה
אוסטרית, בת 16 ולא יהודייה. וכאן התחיל פרק זמן מוזר וייחודי: שופמן עוקר לכפר סמוך לעיר גרץ, מוקף בסביבה לא יהודית ומסרב בעקשנות לעלות לארץ ישראל, ומתוך הסביבה הזו משתתף באופן קבוע, כסופר מרכזי, בספרות העברית של זמנו. העין החודרת שלו, הרגישה לגילויי אכזריות, זיהתה כבר אז את מה שעתיד להתרחש באירופה, והוא נתן ביטוי לכך ביצירתו, אבל הוא הסכים לעלות ארצה רק ברגע האחרון ממש, ב-1938.
בארץ התקבל בכבוד רב והמשיך ביצירה עד גיל 90. שופמן הוא סופר ענק, גדול מספרי הסיפור הקצר בעברית, לטעמי. הקריאה בסיפוריו, לעיתים סיפורים קצרים מעמוד אחד, מענגת ורלוונטית בחריפות ובחוכמה שבהם, וגם באלגנטיות של הניסוח הגבישי. העובדה שהוא סופר נשכח (שזכה בפרס ישראל ב-1956), היא עדות חריפה לחרפה שבה נוהגת התרבות העברית בקלסיקונים שלה.
הכתיבה של שופמן מציגה לפרקים תפיסת עולם צינית באופן פראי, ולכן משחררת, בצד חמלה אמיתית והבנה נוקבת למצוקות הנפש. בסיפורים מאוד לא פוליטיקלי קורקטיים, בכתיבה עברית נקייה, תמציתית וחדה כתער, בעסיסיות ארוטית ובהבנה מעמיקה של המנגנונים הארוטיים, בכושר התבוננות ריאליסטי חסר רחמים, בעיסוק אובססיבי ביחסים בין חזקים לחלשים, בחיבה לפרוורטיות (מלבד הצגה לא מתנצלת של יחסים הומוסקסואליים, ניתן למצוא אצלו מציצנות בצד יחסים סאדו מזוכיסטיים), הוא האב הרוחני של יהושע קנז וחנוך לוין כאחד. ולמרות שהערצת הכוח שלו בעייתית (כמו אצל לוין), בעידן של סנטימנטליות מערפלת כמו העידן שלנו, הצלילות האכזרית שדרכה הוא התבונן במציאות חסרה מאוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
