משוררת מודרניסטית מפתיעה ושותקת
לירית ועם זאת קונספטואלית, אניגמטית ועם זאת ישירה, מינימליסטית ועם זאת רחוקה שנות אור משירת דלות החומר. דפנה שחורי מפליגה עם סיגלית דוידוביץ', חלוצת השירה ההומו-לסבית

24 שנה חלפו מאז יצא ספרה השלישי ומאז היא שותקת - שתיקה הולכת ונמשכת של משוררת מבטיחה. דוידוביץ', ילידת 1958, פרסמה לראשונה בכתב העת "עכשיו" שבעריכת פרופ' גבריאל מוקד. בהתרפקות נוסטלגית נוהג מוקד לחזור ולספר כי דוד אבידן היה בעצם זה שהביא את דוידוביץ', בסוף שנות ה-70, לשולחן כתב העת המיתולוגי, לאחר שגילה בשירתה עניין אמיתי.
לזכותו של מוקד ייאמר כי על אף האלם השירי הממושך בו לקתה דוידוביץ', הוא אינו שוכח ואינו מרפה, ובכל הזדמנות טורח להזכירה בנשימה אחת עם משוררות כמו יונה וולך, דליה הרץ, או מאיה בז'רנו. ממרחק הזמן ניתן לראות בדבקותו של מוקד סירת הצלה אשר מונעת משירה מופלאה זו לשקוע אל המצולות כאבן שאין לה הופכין.
זה שיחליט להתאמץ ולתור אחר שלושת ספריה: "כתם" (עכשיו, 1979), "עפר יקר" (ספרית פועלים, 1982) ו"מעבר לזכוכית פני" (עכשיו, 1985), יתוודע לשירה מודרניסטית ומפתיעה. היא לירית אך עם זאת קונספטואלית. מינימליסטית אך עם זאת רחוקה שנות אור משירת דלות החומר.
אניגמטית אך עם זאת ישירה ובוטה. צבעונית אך עם זאת בעלת מורכבות לשונית והגותית, המקיימת דיאלוג עמוק ומתמשך עם חיבורו של מרטין בובר "אני ואתה" - במקרה של דוידוביץ' "אני ואת". ומדוע אני ואת? כיוון שדוידוביץ' היא אחת מן המשוררת החלוציות בתחום השירה ההומו-לסבית. במרבית שיריה היא פונה אל אהובה ולא אל אהוב. פעם זו תהא תמר ופעם נעמה. פעם אפרת ופעם אמא (אמה שלה?) כזו "שמיניקה אותך ישר מן העורק כי כל השדיים שלה תפוסים" (מתוך "עפר יקר").
כשדוידוביץ' החלה לפרסם, שירה חד מינית לא הייתה דבר מובן מאליו. כיום, בעידן שבו כתיבה מסוג זה מעניקה יתרון ולעיתים אף כרטיס כניסה לזירת השירה בפרט ולזירה האמנותית בכלל, ברור כי שירתה של דוידוביץ' הייתה מתקבלת ביתר אהדה מאשר באותם ימים.
אך ללא קשר לתחום מגדרי זה או אחר, מדובר בשירה חזקה נטו, שעל אף אופייה המינורי והמופנם הצליחה שלא להירמס מתחת למטחי האש השירית המתפרצת שאפיינה את אותה תקופה נדירה שבה הופיעו בזה אחר זה, כלהקות ממש, משוררים מוכשרים ביותר.
דוידוביץ' מצטרפת לערכת העזרה ראשונה המילולית שלי, בה מצויים שורות ושירים של משוררים אהובים, כשמתוכה אני שולפת ומצטטת על פה בשעת הצורך. כך למשל, לפני ימים אחדים, כאשר מת החתול של ידידתי, שלפתי מיד, כנחמה, את השורות היפות והעגומות של דוידוביץ': "קערות הפלסטיק
או ברגעים משונים שבהם הגוף והנפש נקרעים זה מזה עולות בי מיד שורותיה: "גוף החיה שלי נדחה./ אני הולכת כמו נשאר גוף החיה שלי הרחק ממני ער בחשיכה" או ברגעי עצב יצופו אצלי "שמי עצב הומוגני על שדה גדול וחרציות. עברנו בו יחד (גלגל ענק מואר סמוך לאופק)...".
בחוברת עכשיו מספר 62 מופיע מאמר מעמיק של לאה האן על מכלול שירתה של דוידוביץ', והוא מסתיים במשפט האופטימי כ"מוקירי שירתה ישמחו להפליג עימה גם בהמשך המסע". באופן דומה, רשימה זו לא באה בשום פנים להספיד את סיגלית דוידוביץ' כמשוררת, כי אולי היא עוד תשוב לפרסם. לעת עתה אומנם המסע הסמנטי המרתק שלה נקטע, אך לכל אותם ממתינים שעומדים, כמוני, על הסיפון ומצפים, מומלץ לחזור ולעיין בהישגיה המרשימים עד כה.