יצחק נוי מבקש שנהיה בני אדם
הוא שרטט בעדינות את הכיעור של חוסר הסובלנות, במטרה להנחיל לקוראיו הצעירים את הנכונות לקבל את האחר. כרמית ספיר-ויץ חוזרת אל יצחק נוי
יצחק נוי צילום: יהונתן שאול
יותר מחצי יובל חלף מאז חתם יצחק נוי את ספרו "גבעת האיריסים השחורים" (כתר, 1982), ונדמה שדבר לא באמת השתנה כאן. הכוונה, כמובן, איננה לתפאורת השפע הפיקטיבי שהחליף את מקומם של הפתיליות, הבוץ והטרשים. הכוונה לסטטיסטים, לאותם שחקני משנה זעירים שמתחלפים, אבל נושאים באותו תפקיד שנשאו קודמיהם.
הרבה לפני שנורו לחלל האוויר הישראלי אמירות כמו "מה יש לאתיופים לחפש כאן? הטיסו אותם כמה שעות במטוס, ואלפי שנים במנטליות", או "חבל שמרכז הקליטה נמצא ברחוב שלכם, זה מוריד את הערך של הנדל"ן", בא האיש הגדול שבתוך המקלט, יצחק נוי, וכתב. השנים הן שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, ובסמוך למושב נובטת על גבעת האיריסים הכה יקרים לאנשי העלייה
השנייה, מעברה. נוי כתב על סיפור אהבתם הכמעט בלתי אפשרית של יפתח נוילנד, בן המושב נטעים, וסוזי אילוז, העולה ממרוקו, והראה את קבלת הפנים המלבבת לחדשים שבקרבנו, שכל כך התרגלנו להעניק וכל כך הורגלנו לקבל.
האצבע המורה היא מה שהופך את נוי, מרצה להיסטוריה יהודית באוניברסיטת תל אביב ובעיקר אורח בכל בית שקלט את "לבת ולבן ולמי שמתעניין" ברשת א', ללא פחות רלוונטי משהיה בעבר, ואולי יותר. ב"רון וג'ודי" תיאר את אהבתם הטראנס אטלנטית של הילד הישראלי והילדה האמריקאית, סיפור שסופו במלחמה ושכול; ב"אור ואלכסנדרה" הפנה זרקור לעולמו של ילד עיוור; ב"אגדת דג החול ושלושת הצבים", פרס היכרות של ילד ב-1949 עם ניצול שואה העובד בפרדס עם טורייה. אלה וחמשת ספריו הנוספים, אף הם לילדים ונוער-כולם מראי מקום, כולם נושאים תקווה שאולי עם הידיעה איך היינו, נרצה להיות טובים יותר.
במקום שממנו נעדרות סובלנות לאחר, בנייה של אבן על אבן ונטיעות שאינן מיועדות להנפקה לחו"ל, נדרשת תזכורת, ונוי עושה את זה בלי מהלומות, רק עם מראה עדינה. צריך להזכיר למרוקאים (העצבניים), לרוסים (השיכורים), לתימנים (הקמצנים) ולאשכנזים (הקרים), שכולנו, כך או כך, נולדנו אנשים, אבל אמורים לגדול להיות בני אדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
