סכין יפני: על הסרט "פרידות"
"פרידות" - הסרט היפני שלקח ל"ואלס עם בשיר" את האוסקר כיוון מראש לשוק העולמי ולהוליווד. מיכל עמר שואלת מדוע ולמה
וידאו: פרידות - טריילר
הפתיחה של "פרידות" (The Departures) מבטיחה, דאיגו, בחור צעיר בשנות ה-30 לחייו נוטש את טוקיו לאחר שפוטר ממשרת צ'לן בתזמורת כושלת וחוזר עם אשתו המתקתקה מיקה לעיירת הולדתו (שגם אם הייתי זוכרת את שמה, לא הייתי יודעת לאיית).
העזיבה נעשית בשקט וללא דרמות, יש קונפליקט קטן אך הוא נפתר במהרה ונדמה כי הגיבור הכיר בעובדת היותו נגן בינוני, ופשוט החליט לוותר. כאשר הוא אומר במעמד מכירת הצ'לו היקר שהוא חש הקלה, גם אני חשה הקלה וציפייה לבאות.
הוא חוזר לבית אימו שנפטרה ולאחר כמה ימים בשוק המובטלים נתקל במודעת דרושים הזויה בעיתון. הוא בטוח כי מדובר במשרד נסיעות, אך בהגיעו למקום מתברר לו כי נקלע לחברה העוסקת בהכנת גופות לעולם הבא, טקס יפני מסורתי.
את פני דאיגו המבוהל מקבלת מזכירה המונית שעם קצת שורשים בשיער הייתה יכולה להיות בקלות ה"לימור" שלנו, ובוס מבוגר מלא אופי, שהופך את חווית הצפייה למעניינת יותר: משחק מאופק ומלל מינימליסטי, יפניות במיטבה. זאת בניגוד לגיבור הראשי בעל המימיקה המופרזת (עד מופרכת) שניצל מרגעי משחק מביכים בעיקר בזכות קסם אישי ומגושמות מבדרת.
כמובן שלא אגלול בפניכם את העלילה כולה, מתוך התחשבות באלו שעוד מעוניינים ללכת לראות. רק אומר שמכאן והלאה העלילה מתפתחת בקו ישר, ללא הפתעות, עם זיגזגים קלים המיוחסים בעיקר להסתרה של הגיבור מקרוביו את העיסוק החדש ולמוניטין הרעוע של אלו העוסקים בו.
עם הפנים להוליווד
כחובבת קולנוע אסייתי בכלל ויפני בפרט, ציפיתי למשהו אחר. משהו נוסח "בובות" של קיטאנו או "להרגיש בבית" של קים קי דוק הקוריאני. משהו איטי, עדין, מינימליסטי, מרומז אך עם זאת סוחף, מרגש, חזק, מציף.
פרידות. לא יפני טיפוסי. יח''צ, מתוך הסרט
נדמה כי יוגירו טאקיטה, במאי מצליח וותיק בשוק המקומי (זכה עם When The Last Sword Is Drawn ב-4 פרסי אוסקר היפני), כיוון מראש לשוק העולמי ולהוליווד. הפורמט הוליוודי באופן שלא היה מבייש קומדיות רומנטיות מהסוג שהולכים אליו אחרי ירח דבש, כולל אפיזודת צילומי נוף ונגינה בצ'לו שהביאה את תחושת הוונאבי לשיאה.
ייתכן שאני שמרנית בנוגע למה שאני רוצה מהסרט היפני שלי, כי אפשר לומר לזכותו שהוא חשף אותי לטקס היפהפה הזה, שלא ידעתי על קיומו (ואני עדיין תמהה על הפער בין הכבוד שהם רוכשים למסורת הזאת לבין ההתנגדות והגועל שהסובבים אותו מביעים ברגע הגילוי) והכפר הקטן עם בית המרחץ המקומי, להוסיף דמויות המשנה, בהחלט הכניסו לאווירה.
היו
שם גם כמה רגעים מצחיקים (למרות שאני לא סגורה אם צחקתי עם או על) וגם כמה מרגשים (כולם מסביבי דמעו ללא הפסקה). ייתכן מאוד שאם הליהוק של הרעיה הסכרינית עד כדי בחילה היה אחר ואילולא הסוף הצפוי מראש, הכל היה לעיס יותר (אחרי שתצפו בסצנת העופות, תבינו למה בחרתי במילה הזאת).
הסיבה היחידה בגללה נזכור ולא נשכח את "פרידות" היא הקלות הבלתי נסבלת בה חטפה לנו באבחת סכין יפני את הסיכוי היחידי הנראה באופק לאוסקר בעידן הקרוב. ולמה? סימן שאלה ענק מתנוסס באוויר, מלווה בכאב הצרוב בגרוננו על כך שיצירה מופלאה, מקורית וחזקה כ"ואלס עם בשיר" חזרה ארצה ריקם, למרות התחזיות שלא הותירו מקום למנצח אחר. מומלץ ללכת עם דלי פופקורן בינוני.
נא להמתין לטעינת התגובות
