שירת לאה אילון בחיפוש אחר המוחלט
אילון, ילדה טובה ירושלים המייצרת פואטיקה רעבתנית, קרובה תמיד לסף התודעה והופכת את העולם למה שהוא לא. כדאי להניח לכמה רגעים לשאון היומיום, ולהתוודע למשוררת שמילותיה שבויות בסד הדיוק

בהידור חולפים בחדרים שאין בהם נוחם, וגם די קריר, ואין פינות מעוגלות הכל זיזים ותמיד מגיעים לאיזה קיר. ויש הרבה אור יפה וכבד אבל אתה מבקש להתעשת ולתפוס דווקא את ריבועי השמש.
ויש גם פקאנים, מרק וון טון, ביסקוויטים, כריכים כפולים, עוף מזוגג, בשר מקרלים, חלב, אר.סי קולה, וויסקי, בננות מטוגנות, לחמניות, נס קפה, רצועות קרמל, 29 סוגי תה, ריבת חלב, שעועית, גרגרי רימון, סוכריות אגוזים, תמרים לחים, המבורגר, טוגנים וקטשופ,
גזר גמדי כתום קטן, עוגת ספוג וריבת תפוזים, ונשבעת זו רק רשימה חלקית בפואטיקה המצטיינת ברעבתנות כלפי "עולם ומלואו".
לאה איילון היא ילדה טובה ירושלים שרוצה להידמות לכוכבות המיתולוגיות של הקולנוע האמריקאי. היא חולמת להיות מרלין מונרו אבל מורידה את הכסיות כדי שהזרועות יהיו נוחות לנשיכה. "זה אומר משהו/ ואת זה צריך לדעת/ כשחולפות שמנמנות/ עם דגי מטיאס בזרועותיהן/ החלקלקות/ גב' מונרו/ ועוד גב' מונרו" (לינץ') למה להסתפק באחת אם אפשר שתים. ואם לא מרלין מונרו אז אולי ג'ין ראסל וג'ין הארלו/ שתיהן/ או כמעט שתיהן/ או כמעט לא/ עם משקפיים ואקמול/ ירדו/ ולא מוזר שרציתי לעצמי/ את תכונותיהן" (לינץ').
"יש לי כמה סוגי אני ועצמות לבנוּנִיוֹת ומצוצות מוח כעצמות עוף שפורצות חדות מהחזה"
ובגלל כל אותם סוגי אני היא יכולה להיות גם מאוד ישראלית ולהגיד: "אל תדפוק לי את הצורה", "אני הרוסה", סתאאם" "להתחלק על השכל".
"ונשאר לי להיות / לא על דעת כולם / ועוף משונה ומטיל הרבה ביצים / כל הזמן רץ / מתחת לוורדים" (קאמלוט).
היא תמיד קרובה אל סף תת התודעה, ותמיד בודקת פעמיים שהיא זו היא.
הכתיבה שלה בנויה לולאות לולאות הכל כדי שאף אחד לא יגיד באתי, ראיתי, הבנתי.
וכשמתמסרים וקוראים אותה הלב נשבר כי אפשר להבין עד כמה מילים יכולות לייסר. למרות כוחן הן אפסיות באופן פרדוקסלי. מילותיה שבויות בסד הדיוק. הן חייבות להתאים, והן אף פעם לא מספיק מופשטות בשביל כל מה שמרגישים, לכן נדמה שהיא כל הזמן צריכה סוגריים. אני רואה אותה יושבת שעות ליד המחשב ובסאדיזם מענג מפרקת אותן כדי להשתמש בהן ממש, במקום ללכת לאורך.
יש הרגשה שהיא לא רוצה להגיד כלום, לא יכולה לומר על עצמה כלום, משתהה ונבוכה, זקוקה לזמן לאפס את כוונותיה, מגלה ומכסה, נבהלת. והרבה פעמים זה מה שמוליד חיבורים בלתי אפשריים שאף אחד חוץ ממנה לא מעיז לעשות.
"אם
לאה איילון הופכת את העולם למה שהוא לא, כי היש הוא לא כמו שצריך ויש היפוך.
וגם "כי העולם או או" והיא תמיד רואה גם "את נוציותם של החיים". כך נפתח השיר "דרך ארץ": והנה יש כבר אומרים/ ליד הנחה נחפזת של ארוחת בוקר תפוש כפי יכולתך/ באמצע הדרך/ ועם ת'נק יו/ דרך ארץ קדמה לתורה./ עמדתי/ כשמשהו הבריק/ כי העולם או או./ וכאן דווקא מואר ויש הכל/ ועולה ריח מומס של חמאה לסופגניה/ כי זו היבשת הגדולה וזה כוחה./ וכל אמצע דרך/ כשאתה נוטל אצבע ומעמיק להביט/ מעורר יותר געגועים מתחילתו או מסופו".

השירה של לאה איילון נדמית כפלנטה של אישה אחת, החיה בגבה אל העולם, אבל שומרת על עיניים בגב. "לוז הירח הזה מאיר את הליל/ ורואים מי אני עכשיו/ ואת ששייך לי/ סאדיזם./ וכשהכל יתחלק/ לשתי/ שתי/ שתי/ קבוצות משוסות זו נגד זו/ נחייך. והיא "צריכה מטוסים משלה להטיס, ואת המהירות ואת העוד ועוד, ואת הבדידות אבל איתך"(זכרו את השם).
כשאני קוראת את השירה שלה אני מבינה את המשמעות של לא להיות בערך אלא להיות בדיוק מדופן אל דופן.