ביג בן: מעדיף להיות דיקטטור נאור
עשר פעולות שיש לעשות בתור דיקטטור, האיש שהדביק לסוזן בויל גוף של דוגמנית, השירותים המשופרים של גן מאיר, איילת זורר לא הכי יפה והתרגום הקלוקל ל"מובי דיק". מנחם בן עם תובנות השבוע
"אקס מן המקור: וולברין", הזוועתון האמריקני החדש (יו ג'קמן או משהו כזה עם ציפורני פלדה, אינפנטיליות שלא תיאמן), הוא הסרט המרוויח ביותר השנה. האם זה עושה אותו לסרט פחות דבילי? ברור שלא. העולם הידרדר פחד. ואמריקה עוד רוצה שנישא אליה עיניים. גיא פינס - כן. אני -
סרט ישראלי קצר בשם "פעמוני רוח" שראיתי במקרה רק בחלקו השני בטלוויזיה (שבת, צהריים, ערוץ 2, בהפקת קרן סנונית), בבימוי אור שולמן, עם שלמה וישינסקי ולאורה ריבלין, על אישה צעירה במשבר ושני הוריה, עולה בכמה דרגות על כל האמריקניזציה התת-ירודה הזאת.
ומה זו ההתפעלות הפרובינציאלית הנואלת, הנמוכה מעשב שלנו, מול איילת זורר שמככבת עם טום הנקס ב"מלאכים ושדים"? חיים אתגר והכתב של גיא פינס ממש הזילו ריר. וזורר אפילו דיברה עם מישהו מהם. וואו.
אגב, עם כל הכבוד והחיבה, ממש לא הסכמתי עם "רייטינג" שזורר היא האישה השנייה הכי יפה בישראל (אחרי בר רפאלי). ממש לא. בר רפאלי - כן, ואיילת זורר - לא. היא בכלל לא בין מאה היפות בישראל (אילנית לוי, למשל, הרבה יותר יפה ממנה, וגם נאוה ברק), על אף שמדובר בשחקנית איכותית למדי (אבל בהחלט לא מי יודע מה).
מאחר שדיברתי פה ושם בערוץ 2 על הכוונות הפוליטיות שלי, חשוב לי שלא תיקחו את זה ברצינות. אני מעדיף בהחלט להיות דיקטטור נאור. הנה לדוגמה עשר פעולות שהייתי עושה ביום הראשון לכהונתי (וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר. כי יהיו עוד לפחות מאה מהפכות ביום הראשון).
אז הנה. הסדר לא מחייב:
1. ביטול כל משחקי הכדורגל והכדורסל המקצועניים
2. הכרה בנישואים אזרחיים וביטול הרבנות
3. איסור על מכירת אוכל לא כשר
4. קיצור כל המשפטים מכל הסוגים לשבוע גג (אפשר תמיד לערער)
5. איסור על ניתוחים פלסטיים אלא באישור ועדה ציבורית.
6. עונש מוות למבצעי פשעים אלימים במיוחד וזוועתיים במיוחד (נניח, בני סלע, מזריק הנפט ויגאל עמיר).
7. חיוב הקראה רהוטה בתנ"ך בכל הגילים, בכל הכיתות, בכל בתי הספר (אגב, עמיקם גורביץ' טעה כשטען שאסור להגיד "להקריא" בעברית, במשמעות קריאה בקול. מותר לגמרי, וזה כבר מזמן הוכר על ידי האקדמיה ללשון).
8. איסור על סרטי זוועה ואלימות מטומטמת בטלוויזיה ("הבורר", למשל).
9. ביטול הלאום במרשם האוכלוסין ואזרוח כל ילדי העובדים הזרים
10. הרחבה ניכרת בחוק השבות ומתן היתר לכל מי שרואה את עצמו כיהודי להתאזרח בארץ (כמובן, תוך בקרה ראויה). זהו , עד כאן חלק קטן אם גם משמעותי מהמהפכות המתוכננות. מה אמרתם? שלא תבחרו בי? רגע, מישהו ביקש מכם לבחור בי?
תוך כדי זפזופ לילי, נפתרה לי תעלומת סוזן בויל מהשבוע שעבר: מי שהדביק לה את הגוף הכרסי העירום הרוטט בתשוקה (עכשיו אני כבר בטוח שמדובר בפוטומונטז' נואל), הוא ג'ימי קימל, לחם הקימל היהודי שלנו באמריקה (לא יכול להיות שהוא לא יהודי), קומיקאי שתוכניתו הלילית משודרת בערוץ 3, והוא עשה בתוכנית האחרונה שראיתי עוד מעשה זוועה כלפי בויל, ושוב מדובר (אני מקווה לפחות) בפוטומונטז' אכזרי.
קימל הציג את בויל הפעם כמי שצולמה על ידי פפראצי כשיצאה יחפה אל פתח ביתה ("היא עשתה טעות, יצאה בלי נעלי בית", העיר המנחה בדאגנות אבהית), ומה שראו הצופים הן שתי כפות רגליים חשופות עם ציפורניים מגודלות במיוחד, בלתי מטופחות במיוחד ומכוערות במיוחד. "הן לפחות יודעות לשיר", העיר הקימל, והציפורניים עלו וירדו בקצב המנגינה. נורא. הייתי תובע את קימל על עשרה מיליון דולר.
כבר מזמן לא הייתי גאה כל כך בעבודתי העיתונאית: סרתי לראות מה השתנה בשירותים הנוראיים עמוסי הצואה בגן מאיר, שתיארתי כאן לפני שבועיים-שלושה. והנה, ראה זה פלא: הכול נקי ומצוחצח להפליא. כל הכבוד, רון חולדאי.
לא אחת, במהלך קריאת התרגום החדש של גרשון גירון ל"מובי דיק" (ידיעות ספרים), נאלצתי ללכת לתרגומו של אהרן אמיר (כתר, 1981), כדי להבין על מה בדיוק מדובר. ולא שהתרגום החדש גרוע. לא ממש. בדרך כלל הוא אפילו טוב למדי, אבל יש בו כמה מעקשי קריאה, כמה טעויות והסתרבלויות וכמה שיבושי הקלדה והתקנה, במידה המונעת קריאה רהוטה בו. לכן, אם יש את נפשנו לדעת מדוע נחשב "מובי דיק" לאחד הרומנים הגדולים ביותר בכל הזמנים, והוא אכן כזה, נצטרך ללכת לתרגומו של אהרן אמיר.
אני זוכר את עצמי לפני שנים קורא את "מובי דיק" ומתענג בלי סוף על הצירוף הנדיר הזה של כתיבה קלילה ועמוקה גם יחד, מצחיקה בפראות (למשל, קטע השינה המשותפת, במיטה אחת, עם הצילצלן סוחר הגולגלות), רוחנית ודתית כל כך, רוויה בהקשרים תנ"כיים כדרכו של מלוויל. הכול בעברית המפוארת, המדויקת, הבהירה המוזיקלית, המשכילה כל כך של אהרן אמיר וברגישות המשורר הגדולה שלו. לעומת זאת, המפגש עם התרגום החדש מציב שוב ושוב קשיים.
ניקח לדוגמה משפט אחד מסוף הפרק השביעי. הודות לאינטרנט שבו מופיע כמובן "מובי דיק" במלואו במקור האנגלי, אפשר בקלות להשוות ולראות. זהו קטע שבו מסביר ישמעאל, המספר, מדוע הוא מוכן למסע בספינת ציד הלווייתנים למרות סכנות החיים הגדולות האורבות לכל מלח בספינה מסוג זה. הנה המשפט הבעייתי בתרגום החדש של גירון: "אני סבור שגופי הוא מה שנותר מן האני הטוב יותר ותו לא".
מדוע נתקעתי במשפט זה? משום שמלוויל הוא סופר נוצרי דתי מאוד. איך יכול להיות שסופר כזה ישמיע לנו דברי כפירה לכאורה ויטען כי במותנו כל מה שנותר מאיתנו הוא הגוף ותו לא? לכן פניתי לתרגומו של אהרן אמיר, שם קראתי אותו משפט בנוסח אחר לגמרי: "סבור אני כי גופי אינו אלא המחסה לישותי הנעלה יותר". וזוהי גם בדיוק משמעות האנגלית במקור:
"Methinks my body is but the lees of my better being".
אהה. כלומר, בדיוק להפך ממה שאומר לנו תרגומו של גירון. זה לא שהגוף הוא "כל מה שנותר מן האני ותו לא", אלא להפך: הגוף הוא רק מעטה לנפש, לרוח, המצויות בו. ולכן, מה אכפת שהגוף ימות. הנשמה לעולם לא, כמסתבר מן ההמשך. עכשיו הכול ברור.
כדי שלא אראה כמי שנטפל לדוגמה אחת מהתרגום החדש, אביא עוד השוואה משני התרגומים. להלן מתפעל מלוויל, באמצעות ישמעאל שלו, מהמים בעולם, ובין השאר הוא אומר משהו על נרקיס שהתאהב כזכור בדמותו שנשקפה מן המים, ולבסוף התאבד.
הנה המשפט המסורבל והמוקשה בתרגומו של גירון: "עמוקה יותר משמעות סיפורו של נרקיס, אשר מאחר שלא יכול היה לאחוז בדימוי המייסר והנעים בה בעת שראה במי המעיין, זינק לתוכו וטבע". מה זה בדיוק "לאחוז בדימוי המייסר והנעים בה בעת"? צריך לפתוח שוב את תרגומו של אמיר כדי להבין: "אותו סיפור על נרקיס, שהואיל ולא יכול היה לתפוס את הדמות החביבה והמענה אשר ראה במזרקה, צלל אל תוכה וטבע". עכשיו הבנו.
אי אפשר גם לא להעיר על המשפט הראשון הקלאסי של "מובי דיק" : "Call me Ishmael". אמיר מתרגם כמובן כדיוקו: "קראו לי ישמעאל", ביטוי שמשמעותו: תקראו לי ככה, למרות שאולי זה לא שמי האמיתי. גירון מעדיף לפשט: "קוראים לי ישמעאל". כל כך בנאלי. כל כך מאכזב לעומת המקור ולעומת תרגום אהרן אמיר.
עַל זֶה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי אוֹתְךָ חָשִׁיתִי/ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נָגַעְתִּי בְּךָ הָיִיתָ לֹא קָרוּא/ מְחַלְחֵל בַּחֲשֵׁכָה מִן הַשֻּׁלְחָן אֶל הַכִּסֵּא,/ שֶׁחִנְּכוּ אוֹתִי בַּעֲלִיל לָבוּז לְךָ
לילך לחמן, מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב, הוציאה פעם ספר שירים בשם "לקראת" (הוצאת כרמל, 1995), ובו שיר תהילה ואהבה מקסים (וארוך) לעכבר. תקראו, תוצפו אהבה. ואל תשאלו אותי מה זה "חשיתי". גם אני לא יודע. עניין של לחוש ולהחשות.
נא להמתין לטעינת התגובות
