מלאכים ושדים ישבור קופות חדשות
בדומה לקודמו "צופן דה וינצ'י", "מלאכים ושדים" הוא לכאורה סרט שאמור לפגוע בראשי הכנסייה, אך בפועל משמח אותם מאוד
תקציר הסיבוב הראשון, בקרב המכונה "צופן דה וינצ'י": נוצרים ברחבי העולם מחו נגד הסרט, המעליב את הכנסייה בכלל ואת ישו בפרט; הוותיקן, ובעקבותיו ארגונים נוצריים נוספים, קראו להחרמתו; יוצרי הסרט והשחקנים היתממו, אך דאגו שהאש תישאר גבוהה מספיק כדי שהתקשורת לא תאבד עניין; והסרט שבר קופות בהצטיינות יתרה. תוצאת ביניים: 1:0 לגרייזר ושות'.
אל הסיבוב השני עולים המתחרים פיקחים ומנוסים יותר. היוצרים כבר יודעים שאפשר לסמוך על כך שגם פרסום שלילי הוא פרסום, ולא פעם הוא עוצמתי פי כמה ממדיניות היחצנות הסטנדרטית. והוותיקן? גם הוא למד דבר או שניים על ספינים תקשורתיים. "מלאכים ושדים" הביא את המחלוקת היישר אל סף דלתו של הכס הקדוש.
הפעם העלילה מתרחשת בהיכלותיו הקדושים והמבוצרים, מגוללת מעשי רצח ואלימות בבכירי הכנסייה, מרמזת על שחיתות ותאוות שררה, ומבקרת את בדלנותו המנוכרת והאנכרוניסטית של מגדל השן הקתולי. התגובה הייתה כמעט אוטומטית: הבישוף של רומא סירב לאשר להווארד לצלם בחלק מהכנסיות, והוותיקן כמובן נעל את שעריו בפני ההפקה, שנאלצה לכתת רגליה באתרים חלופיים.
לא צריך להיות ראובן אדלר כדי לנבא את התגובות הפבלוביות לעבודתו של בראון, שיודע לארוג עלילה מחוכמת כדרוש, אך ביקורתו כלפי הממסד הדתי (שלטעמי אינה רובד מעמיק של היצירה, אלא תוצר לוואי של עלילת המתח המיסטית שהיא ליבתה) בהירה להפליא. "צופן דה וינצ'י" הציע לעצב מחדש את דמותו של ישו כבן אנוש, סוד שאותו מבקשת הכנסייה להסתיר; "מלאכים ושדים" מעמת את הדת עם המדע, תוך שהוא נוזף בסירובם של פטרוניה של זו לנהל דיאלוג פורה עם שגריריו של זה ואף מעניש אותם על כך.
לכאורה, הביקורת הפעם דרמטית פחות: "מלאכים ושדים" תוקף בעיקר את נציגיה של הדת עלי אדמות ואת הסכנות הטמונות בבני אנוש בעלי מעמד קרוב לאלוהי. אבל ניתן היה לצפות שהמתקפה החזיתית על הוותיקן תגרום להתנגשות עוצמתית בינו לבין מפיקי הסרט. והנה, לעומת ההמולה התקשורתית שליוותה את "צופן דה וינצ'י" מתחילת הפקתו, "מלאכים ושדים" עבר בשקט יחסי. אפילו הדיווחים על אודות המכשולים שהציבה הכנסייה בפני ההפקה הוזמו על ידי הוותיקן שפטר אותם כתעלול יחצני. המסקנה היא שהוותיקן למד את חלקו במשחק: לשתף פעולה במידה, למחות ולהפריע אבל גם לאפשר לסרט לעמוד על רגליו, ולגזור בצוותא את הקופונים.
שהרי
בדיוק כמו "הפסיון של ישו" - סרט שהכנסייה מיהרה לאמץ אל לבה - סרטי דן בראון מגלמים בתוכם, בדרך יותר מתוחכמת, את אותם מסרים שמרניים בדבר כוחה של האמונה ועליונותה האפריורית של הדת. וכפי שמנסח זאת גיבור הסרטים, רוברט לנגדון: המדע מלמד אותי שחייב להיות אלוהים; הדעת אומרת לי שלעולם לא אבין אותו; ואמונה היא מתנה שעדיין לא זכיתי לה.
עדכון תוצאה: 2:2. " שדים ומלאכים" ישבור קופות חדשות, והכנסייה הקתולית תיהנה מחיזוק ערמומי, וגם מסקרנות תיירותית מובטחת. בנדיקטוס יכול כעת להתפנות לענייניו השוטפים.
נא להמתין לטעינת התגובות
