שירה לציבור: חלק א' - פרולוג
מצב השירה נפלא, טוען מנחם בן, מי שטוען שהוגדר לא פעם כמבין הגדול של השירה בארץ. לכבוד פסטיבל המשוררים במטולה מגיש בן פרויקט על שירה וטוען שדווקא השירה האיכותית נמצאת היום בישראל בפריחה גדולה. בחלק ב' מספק בן תשובות לשאלות מהותיות על שירה
מה אפשר לעשות, שאל אותי המפיץ
של ספרִי כשהחזיר לי את ספרי.
היום לא קונים שירה, אולי אין
עתיד לשירה. הוא עשה בידיו תנועה קלה,
מיומנה, של ייאוש. סוחר רגיש ונאמן
בהחלט.
אני נוטל בידי שתי חבילות כבדות
של ספרים ויורד לרחוב הריק, מתבונן לצדדים
באי-נוחות גלויה, כגנב הנתפס בשעת מעשה.
אז, כהיום, ספרי שירה אינם נקנים כמעט בכלל. מאות, אם לא אלפי ספרי שירה, מופיעים בכל שנה, וממש אין להם דורש. כמעט כולם נולדו בחושך ויילכו אל החושך במובן פשוט זה שאף אחד כמעט לא יקרא בהם, להוציא כמה ידידים ובני משפחה.
די להסתכל ברשימת רבי המכר של השירה, המתפרסמת אחת לחודש ב"ידיעות אחרונות": מקסימום העותקים הנרכשים מספר הנמכר ביותר ברשימה הוא 200 או 300 (לאורך כל החודש). ומדובר כמעט תמיד במשוררים קלאסיים, כלומר, במהדורות חדשות כלשהן של אלתרמן, אלכסנדר פן, לאה גולדברג, נתן זך, דוד אבידן. משוררים חדשים בטבלת רבי המכר - נאדה. אין. מקסימום אגי משעול או רוני סומק, הפועלים בשטח כבר 30-40 שנה, ומצליחים למכור במאות, לא יותר (ואני לא מדבר על קנייה מוסדית כזו או אחרת).
מאיר ויזלטיר, מן המשוררים המרכזיים בישראל, פירסם בדיוק לפני שבוע שיר במוסף הספרותי של "הארץ", שבו הוא חושף את האמת: אף אחד לא קורא שירה. הנה פתיחת השיר המעניין הזה, שנועד להעליב את אלה שאינם קוראי שירה, ובכל זאת, הוא מודה שאף אחד לא קורא שירה (גם לא ויזלטיר עצמו, כמסתבר):
כל האנשים שלא קוראים שירה
וזה בערך כל האנשים,
קוראים דברים אחרים. למשל,
הוראות שימוש של תרופות,
כתוביות בטלוויזיה, תפריטים,
מסרוני אס.אמ.אס, אימיילים ורפורטים---
השיר נגמר, כדרכו של ויזלטיר, בהעלבה רבתי:
מוחם הומה מילים ואותיות
במיליונים, גם דמם
שורץ מילים ואותיות וסימני פיסוק,
כמו בלוריתו של ילד מכונם, אנאלפבית.
כי בלי שירה, אומר לנו ויזלטיר, אנחנו אנאלפבתים. אנאלפביתים רגשיים, כי השירה היא איזור התנסחות הרגש והדעת במיטבם. אוקיי. אף אחד לא קורא שירה, על פי ויזלטיר. כלומר, מצב השירה רע. השירה היא התחום היחיד אולי שיש בו הרבה יותר יצרנים מלקוחות.
עשרות אלפים כותבים שירה בארץ. אלפים
אז על מה מדברים כשמדברים על פריחת השירה היום? האם אין בכלל דבר כזה? לא, דווקא יש משהו כזה, אלא שצריך להבין אותו ואת ההקשרים שלו. יש היום הרבה יותר כתבי עת לשירה משהיו אי פעם בספרות הישראלית. אני מתכוון לעיתוני שירה כמו "מעיין", "הליקון", "משיב הרוח", "עיתון 77" "מאזניים", "פסיפס", "אפיריון", "עכשיו" ועוד ועוד ועוד.
יש היום גם הרבה יותר ערבי שירה ומשוררים. הם מתנהלים בפאבים למיניהם, באולמות, לפעמים בשיתוף זמרים (כמו המופעים בלבונטין 7 בתל אביב). יש היום גם אינספור אתרי אינטרנט העוסקים בשירה. בקיצור, יש אינספור במות לשירה. אין שיר שלא יכול להתפרסם באתר כלשהו, בכתב עת כלשהו או בספר כלשהו. אז מה? ונניח שכל זמר היה יכול להוציא דיסק. אז מה? צריך שיהיה מישהו שיהיה מוכן להניח אותו בקומפקט דיסק ולשמוע אותו.
ובכל זאת, מצב השירה נפלא. כי כן, כן, דווקא השירה האיכותית נמצאת היום, בישראל, בפריחה גדולה, ויש היום הרבה יותר שומעים לשירה האיכותית מאשר אי פעם. כדי להבין את מלוא הפרדוקס, כדאי להתחיל באל"ף, ולהבין את כל העניין מראשיתו: מה זו בכלל שירה? מהי השירה המובילה היום? מיהם המשוררים המובילים? מה ההבדל בין שירה לפרוזה? איך מבינים שירה בלתי מובנת? כל השאלות האפשריות שעלו בדעתנו וכל התשובות האפשריות, או לפחות חלק מהן.
מחווה קטנה לכבוד פסטיבל המשוררים במטולה, אחת ההתרחשויות המשורריות האיכותיות בישראל. וכן, אולי לא מיותר לציין שאני האדם שהוגדר לא אחת על ידי לא מעט משוררים ומבקרים כאדם שהכי מבין בשירה בארץ. אז כדאי לשמוע מה אני אומר, אחרי יותר מ-45 שנות עיסוק אינטנסיבי בשירה.
שירה לציבור: חלק ב' - שאלות ותשובות
נא להמתין לטעינת התגובות
