שירה לציבור: חלק ב' - שאלות ותשובות
עם פסטיבל המשוררים עוזר בן לקורא הנבוך להבין מה זו בכלל שירה, מה ההבדל בין שירה לפרוזה? איך מבינים שירה בלתי מובנת? כל התשובות לכל השאלות האפשריות, או לפחות לחלקן
אז מה זו בכלל שירה?
שירה היא מילים שהוגדרו
איך בדיוק הוגדרו ומי הגדיר אותן?
הגדירה אותן הצורה שבה נכתבו או הודפסו על הדף: שיר היום הוא מילים מנוקדות בשורות קצרות. כל דבר מנוקד בשורות קצרות הוא לפיכך שיר.
ואם השיר לא מנוקד?
הוא עדיין מוגדר כשיר מתוקף השורות הקצרות, בעלות האורך המשתנה.
אבל מה בכל זאת עושה את ההבדל בין שיר ללא-שיר?
שום דבר פרט לעצם ההגדרה. ניקח למשל את השיר המפורסם של יונה וולך, המתחיל בשורות "זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות עם זה כלום", שהפך ללהיט בפיה של נינט. מלכתחילה היה מדובר במילות דיבור פשוטות, שלא היה בהן שום ייחוד שירי או מוזיקלי. אבל מרגע שהונחו על הדף כשירה, כלומר, מרגע שנוקדו והופיעו בשורות בעלות גודל משתנה (באחד מספריה של יונה וולך) הן הפכו לשירה. אחר כך, כשהושרו, הן הפכו אפילו לפזמון (מקסים), אבל עדיין, במקור, אלה היו פשוט מילות דיבור רגילות.
אגב, איך בדיוק מחליט משורר מתי להעביר את המשפט לשורה הבאה?
אין כאן שום כללים, כמובן. ברגע שאנחנו קוטעים את המשפט ומעבירים את המשכו לשורה הבאה, נוצר באופן טבעי קצב כזה או אחר. ניקח למשל את המשפט הפותח את הפסקה הזו: "אין כאן שום כללים כמובן". אפשר לחתוך את המשפט כך: "אין/ כאן/ שום כללים/ כמובן", ואפשר גם כך: "אין כאן/ שום כללים/ כמובן", או בלי לחתוך בכלל: "אין כאן שום כללים, כמובן".
כל אחד מן החיתוכים יוצר סוג אחר של קצב דיבורי. מכאן שכל אדם שיכתוב את המילים הפשוטות ביותר והפרוזאיות ביותר בשורות קצרות או בעלות גודל משתנה, יכתוב שיר וייצור קצב מסויים (הקיים ממילא בכל מילה ובכל משפט). זה לא אומר שזה יהיה שיר מעניין או טוב. רוב השירים אינם מעניינים ואינם טובים. אבל על פי הגדרתו זה יהיה שיר, ועל כך הרי כתב דוד אבידן את שירו המפורסם "מה זה שיר?": " שיר הוא דבר שאני קובע שהוא שיר/ לאחר שאני כותב אותו כשיר או כלא-שיר/ אבל מפרסם אותו כשיר/ ועכשיו תקבעו מחדש מה זה שיר".
ואיפה המוזיקה? הרי שיר על פי הגדרתו הוא מילים עם מוזיקה.
נכון, ובכל זאת אני אומר (והשירה והמשוררים אומרים) שכל מילה או צירוף מילים הוא מוזיקה. למשל, המילה "מילה". יש לה הגאים מסויימים, צלילים מסויימים. לכן, מותר לקרוא לכל מילה ולכל צירוף של מילים "שירה".
ובכל זאת, יש הבדל גדול בין השירה בחרוזים, כפי שנכתבה פעם, שהמוזיקליות שלה בולטת וברורה, לבין שירת הדיבור הנכתבת היום.
נכון, מושג השירה התרחב במאה השנים האחרונות. קודם היתה עיקר השירה בחרוז, והיום עיקר השירה נטולת חרוז. ובכל זאת, אם נחזור לתנ"ך, למשל, נראה כי כולו שירת דיבור. אין בתנ"ך חרוזים, ובכל זאת, כולו שירה, כולל הפתיחה, שאין נפלאה ממנה: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים".
במידה רבה איפוא חזרה שירת ימינו למתכונת הדיבור של התנ"ך, ועל כך כתבה המשוררת האמריקאית הגדולה מריאן מור (באנגלית): " שירה עברית היא פרוזה עם איזו מודעות מועצמת" (תרגום: טובה רוזן?מוקד).
האם קריאת שירה והבנת שירה דומות לקריאת פרוזה ולהבנת פרוזה?
ממש לא. בפרוזה אתה אמור להבין את מה שאתה קורא. בשירה אתה מבין מה שאתה מבין, והשאר עובר אליך בתחושה כללית של סגנון ואווירה. כמובן, אפשר לנסות לפענח כל מיני שורות ולפרש כל מיני משפטים, אבל זה ממש לא הכרחי. יותר מזה: אסור להתאמץ להבין שיר תוך כדי קריאתו, כי אז כל טעם הקריאה בו הולך לאיבוד, ממש כאילו תשמע פזמון ותנסה להבין כל מילה וככה לא תשמע בעצם את המוזיקה.
אם שלמה ארצי למשל כותב: "לכל מקום שלא תלך/ קח איתך שני בגדים ודוכיפת", או "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת", או "חתולים מחשבים את קיצם לאחור", או "תחת שמי ים התיכון/ עושה ירח הפוגה ומתקפל" - אסור, ממש אסור, לנסות להבין את המילים לפני שאנחנו מזדמרים עם המילים ועם המוזיקה. ממש כך עלינו לנהוג בענייני קריאת שירה.
כדאי לקרוא את השיר ולהגיב עליו רגשית (ממש כמו שאנחנו מגיבים על פזמון) עוד לפני שהבנו אותו. בכלל, לא צריך להבין שיר כדי לאהוב אותו. אז אנחנו לא בדיוק יודעים מה זה "שני בגדים ודוכיפת", אבל אנחנו קולטים את הטון הזרוק והדיבורי ("לכל מקום שלא תלך") ואת יפי הדוכיפת, וזה מספיק. שירה איננה מרשם לתרופות וגם לא ידיעה עיתונאית. לא צריך להבין כל מילה כדי להבין.
אתה לא קצת מערבב בין פזמון לבין שירה?
לא, וזה כל העניין. צריך לקרוא שירה בדיוק באופן שבו שומעים פזמון. אם אנחנו מבינים (למשל: "אני אוהב אותך", יופי, הבנו), אז יופי. ואם אנחנו לא מבינים, המילים עוברות אלינו בדרך אחרת, התרשמותית, כללית. אז אנחנו לא מבינים מה זה "עושה ירח הפוגה ומתקפל", אבל די לנו במילה "ירח" וב"ים התיכון" וברוח הישראלית של "מתקפל" (המשמעות, אגב, היא שהירח מחוויר ונעלם מוקדם בבוקר), כדי שנקלוט את האווירה הכללית ואת הרוח הרגשית, וזה העיקר.
אז מה בכל זאת ההבדל בין מילים שהן פזמון למילים שהן שירה?
אין הבדל, פרט ללחן. העובדה היא שהשירים הכי נפלאים של המשוררים הכי נפלאים (למשל, "עוד חוזר הניגון" של אלתרמן) הפכו לפזמונים. גם פסוקים בתנ"ך (כמו "ישושום מדבר וציה ותגל הערבה ותפרח כחבצלת" ) הפכו לשירה מולחנת ומושרת. כמובן, מטבע הדברים רוב הפזמונים הם פשטניים, ממוסחרים, אבל השירים המולחנים הטובים ביותר הם ברמה משוררית נפלאה. ולמעשה, חלק גדול מן השירה העברית הקלאסית הטובה ביותר, מביאליק עד אלתרמן, מצוי בפזמון. אפשר היה למעשה ללמד בבתי הספר שירה דרך פזמונים מופלאים. וזה אפילו מומלץ.
אוקיי, נעזוב בינתיים את הפזמונים. מה היית מציע לקורא שירה מתחיל?
הייתי מציע לו לחלק את קריאת השירה לשניים: להתחיל בשירת החרוז, בעיקר רחל ואלתרמן. נניח, "כל שירי רחל" ו"כוכבים בחוץ" של אלתרמן. אלה שני ספרי השירה המרכזיים בתחום החרוז. בהם הייתי מתחיל, והם מקסימים ביותר. אחר כך הייתי עובר למשוררים המערבים שירה מחורזת בשירה דיבורית. נניח, דוד אבידן ב"משהו בשביל מישהו", או מאיר ויזלטיר ב"קיצור שנות השישים" (המקבץ את ספרי השירה הראשונים שלו), או נתן זך ב"כל החלב והדבש" (ספר הכולל הרבה חרוזים פנימיים, כלומר, חרוזים המופיעים בתוך השורות, ולאו דווקא בסופי השורות).
אוקיי , אחר שהבנו את העיקר, תן לנו שמות ספרי שירה ומשוררים שאי אפשר בלעדיהם.
אוקיי. תיכף אתן את כל השמות המרכזיים, אבל לפני זה הבהרה חשובה: כמעט כל אחד מהמשוררים הטובים ביותר כתבו גם שירים גרועים ובינוניים. רובם מיצו את כוחם בספרי השירה הראשונים שלהם, ואחר כך דעכו או הידרדרו.
לכן חשוב מאוד להבין כי כשאנחנו משבחים את נתן זך, למשל, אנחנו מתכוונים בעיקר לשני ספריו המרכזיים "שירים שונים" ו"כל החלב והדבש", ולא לספרים שבאו אחר כך. כשאנחנו משבחים את מאיר ויזלטיר, אנחנו ממש לא מתכוונים לספרו הגרוע "מחסן" שהופיע לפני כעשר שנים, אלא לספרי שיריו הקודמים, וכן הלאה. כלומר, חשוב מאוד לשים לב לא רק לשמות המשוררים אלא גם לשמות הספרים המומלצים שלהם.
בוודאי. הנה תיאור של כמה מן הספרים:
* נתן אלתרמן, "כוכבים בחוץ" (הקיבוץ המאוחד).זהו ספר השירה הבולט אולי ביותר בשירה הישראלית אי פעם. הוא גם ספר השירה הנמכר ביותר עד היום. זהו ספר הכתוב בחרוזים מושלמים ובקצב מושלם, הנובע בין השאר מהתאהבות מאושרת בעולם עד המוות ועד בכלל: "העצים שעלו מן הטל/ נוצצים בזכוכית ומתכת/ להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל/ ואמות ואוסיף ללכת". אלתרמן מוסיף ללכת עד היום.
* רחל, "בגני נטעתיך" (תמוז).רחל , שידעה כביכול לספר רק על עצמה, כתבה שירת רגש עמוקת מאין כמותה בחרוזים נפלאים וביכולת חשיפה נפשית גדולה: "תנכ"י פתוח בספר איוב/ איש מופלא, למדנו גם אנו/ לקבל את הטוב כקבל את הרע/ בברכה לאל שהיכנו".
* יהודה עמיחי, "שירים 1964 - 1948" ( שוקן).זהו ספרו הטוב ביותר של עמיחי (למעשה, מדובר באוסף של כל שיריו המוקדמים), והוא כולל גם שירי חרוז וגם שירי דיבור פשוטים לגמרי, כמו השיר המפורסם "גשם יורד על פני רעי" (המבוסס על התחכמות מסויימת: בעוד שאנחנו רגילים לכסות את המתים, הרי שכאן, בשדה הקרב, מי שמכסה את ראשו בשמיכה מפני הגשם אלה החיילים החיים, ואילו המתים אינם מכסים עוד). חלק משירי הספר הזה הפכו לפזמונים נפלאים, כמו הסונטה ששרים "האחים והאחיות": "ובלילות ובלילות חדרנו נאטם/ כקבר פירמידה, מעלינו/ הר דממות זרות" וכו'.
* דוד אבידן, "משהו בשביל מישהו" (ספריית הפועלים).אוסף שיריו המרכזי והמוקדם של דוד אבידן, הכולל חלק גדול משיריו הקלאסיים. יותרמ?40 שנה לפני שאביב גפן צעק "אנחנו דור מזויין", כתב דוד אבידן: "מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות, את הייאוש הגדול/ את הנשיאה המוזרה בעול/ הבדידות הגדולה והייאוש הגדול/ היא העובדה הפשוטה החותכת/ שאין לנו בעצם לאן ללכת".
* נתן זך, "שירים שונים" (הקיבוץ המאוחד).המשורר שפריצתו הגדולה באה לו לא רק בגלל שירתו אלא גם בגלל התקפתו הכבדה והשגויה מאוד על אלתרמן. חלק מן השירים הפכו לפזמונים מקסימים: "כשצלצלת רעד קולך/ ואני ידעתי שאני אבל בגללך", או "כי האדם עץ השדה". במהדורות החדשות של "שירים שונים" כלול גם "שירים ראשונים", ספרו הראשון של זך, הכולל שירים פשוטים מאוד ואפקטיביים בנוסח: "בערב כשאמרה לי נערתי לך/ ירדתי לרחוב להתהלך/ והייתי הולך ומסתבך/ מסתבך והולך/ והולך והולך ומסתבך". כמה שונה הפשטות הזאת משירי האהבה האלתרמניים הגדולים: "כי סערת עלי לנצח אנגנך/ שווא חומה אצור לך, שווא אציב דלתיים/ תשוקתי אלייך ואלי גנך/ ואלי גופי סחרחר אובד ידיים".
* יונה וולך, "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" (סימן קריאה/ הקיבוץ המאוחד).המשוררת הכי פרועה והכי אלוהית בשירה העברית: "במפתח שבדי לוטה מסתרקת/ שערותיה קפיצים". חלק גדול מן השירים הולחנו להפליא.
* זלדה, "שירי זלדה" (הקיבוץ המאוחד).המשוררת הדתית הנפלאה, שספריה פופולריים במיוחד בקרב קהל קוראי השירה, עם הלשון הפשוטה, הישירה, המערבת זכרי לשון קודש, ומהות שמיימית: "כל שושנה היא אי של השלום המובטח, השלום הניצחי/ בכל שושנה מתגוררת ציפור ספירית/ ושמה
'וכיתתו'" ). גם השיר הזה הולחן ומושר להפליא על ידי גידי גוב.
* מאיר ויזלטיר, "קיצור שנות השישים" (סימן קריאה/ הקיבוץ המאוחד).יש לוויזלטיר כמה ספרי שירה חזקים במיוחד, כולם נכתבו עד שנותה?80', לא מעבר לזה. האוסף הזה כולל את ספריו המוקדמים, שנכתבו בשנותה?60' וה?70', וכולו בנוי על חתירה לאמת: "איש חוזר הבית לאשתו ומשקר/ למה ישקר לה? כי אשתו אינה אוהבת את המיץ המר הזב מן האמת".
* דליה רביקוביץ, "כל השירים עד כה" (הקיבוץ המאוחד).כמה קלאסיקות נפלאות של השירה הישראלית מצויות בכרך הזה, הכולל את רוב שיריה של דליה רביקוביץ, החל משירי אושר נדירים בנוסח "חמדה" ("שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה/ והיום ההוא היה יום השביעי בשבת/ וכל בדי האילנות היו מתעצמים לגבוה") ; עבור בשירי אהבה עם שורות פשוטות ומקסימות בנוסח "כשאני מאוהבת אני דחוסה כמו ענן" ; ועד לשירי צער על נעוריה: "תאר לך, רק האבק ליווה אותי/ ולא היה לי מלווה אחר".
* אהרן שבתאי, "הלב" (סימן קריאה/ הקיבוץ המאוחד).לפני ששבתאי הידרדר לשירה פוליטית מהסוג האנטי ישראלי החקייני ביותר (המקור: ברכט) והגרפומני ביותר, הוא כתב שירה מן החשובות בעברית, החל מספריו הראשונים "חדר המורים" ו"קיבוץ" ועד לשירי האהבה הלוהטים לזיווה, שהספר הזה הוא שיאם, עם שורות מצחיקות, פרועות, פורנוגרפיות בנוסח:"'איכר', קראת לי, עוד לא נשקתי תנוך עם עגיל/ ידי לא נגעה בבשר ענוג של אשה מטופחת/ כזאת שאצלה ניתן לאכול מן התחת". אכן , ניתן.
עד כאן מבוא לשירה ולמשוררים, ועדיין לא דיברנו על העיקר. כי העיקר בשירת זמננו הוא שהיא עברה לפזמון, ולמעשה מיטב המשוררים היום הם מיטב הזמרים היוצרים. הממשיכים האמיתיים של ביאליק ואלתרמן ככוכבי שירה אינם ויזלטיר ואגי משעול, עם כל הכבוד, אלא משוררים יוצרים בנוסח מאיר אריאל, שלמה ארצי, ברי סחרוף, אהוד בנאי, אתי אנקרי ומיכה שטרית.
קבוצה גדולה של משורים מדהימים שירשו מן השירה את המורכבות ואת העומק שלה, והם שרים מתוכם את העומק והיופי הזה. ספק אם יש מקום בעולם שבו מככבת שירת משוררים באופן שבו היא מככבת כאן, לא רק באמצעות הלחנת שיריהם של מיטב משוררי הכתב העבריים מכל הזמנים, מוויזלטיר וזך עד יונה וולך וזלדה, כולל אבן גבירול ויהודה הלוי(!), אלא שגם היוצרים עצמם במיטבם כותבים שירה שיחד עם הלחן והביצוע שלה מגיעה לעומקים רגשיים שרק טובי השירים בכתב מגיעים אליהם.
לכן, כשעשרות אלפים - אולי מאות אלפים - מכירים בעל פה את "רוב הזמן את אשתי" של שלמה ארצי, את "הילד בן שלושים" של אהוד בנאי או את "עבדים" של ברי סחרוף, הם שרים שירה גדולה, למרות שנדמה להם אולי שהם שרים מוזיקה. ממש כמו גיבורו של מולייר שלא ידע שהוא מדבר פרוזה, כך הם אינם יודעים שהם מדברים שירה. שירה משוררית ממש, עד קצה הנפש. לכן, מצב השירה נפלא בעצם. בתנאי שילחינו וישירו אותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
