שירה לציבור: חלק ג' - הולך ופוחז הדור
יש היום אינספור במות לשירה. אין שיר שלא יכול להתפרסם באתר, כתב עת או ספר כלשהו. לא מוכרחים להיות בני 60 כדי לזכות בתשומת לבו של מנחם בן
שירה לציבור: חלק ב' - שאלות ותשובות
ואן נויין צילום: ינאי יחיאל
בין הצעירים הייתי מזכיר שני משוררים מצויינים. האחד הוא רמי סערי בספרו "מסלול הכאב הנועז"
(הוצאת שוקן), שבו הוא מתאר בין השאר נסיון התאבדות שלו בעקבות אהבה נכזבת, הומוסקסואלית, שהביאה אותו לצנוח מן הקומה השמינית של בית הדירות שבו התגורר עם אהובו ולהינצל בנס גדול, אחרי שנשברו שתי רגליו, ידו הימנית ו-11 צלעות.
בין השאר הוא מתאר בספר זה, הטוב בספריו (והעולה בהרבה על ספרי השירה שכתב אחריו), את תחושותיו בצניחה מהקומה השמינית: "ראיתי את הקומות מסתחררות
במהירות זאת מתחת לזאת/ והבנתי שתור החבטה אכן קרב ובא". חזק, לא?
הייתי מציין עוד את הספר "עין הכמהין" של ואן נויין (הוצאת מעיין), המשוררת הישראלית-וייאטנמית המקסימה, הכותבת באיזושהי קלות תל אביבית, ארוטית, נדירה ביופיה, נושמת ישראליות ווייאטנמיות: "הלילה חלפתי על שלוש מיטות/ כמו שטתי במקונג/ ולחשתי את יפי הפרת והחידקל./ מתחת לרגע התמיד/ מחפשת מתחת לציץ שמאלי/ יש לי חור/ ואתה ממלא אותו/ בגברים אחרים./ ריח של בירה'טייגר'/ על גופך". אל תגידו לי שזה לא מקסים.
נא להמתין לטעינת התגובות
