ביג בן: "מסודרים" ירודה
הבובלילים מצליחים להתעלות על המסודרים, "סוזנה הבוכייה" כואבת וענוגה, גיא מרוז יותר מדי נחמד ומה הסיפור של דודו טופז. מנחם בן עם תובנות השבוע
ראיתי שני פרקים ראשונים בסדרה על הבובלילים בערוץ ביפ והתפעלתי. סדרה מתוחכמת ומשועשעת על המשפחה המפורסמת שגם אם אין בה תחכום, יש בה חן אמיתי וכובש (בעיקר האבא יוסי בובליל, איש רך וצבעוני, ואשתו היפה, כי עינב בובליל כשלעצמה היא די פוסטמה).
לעומת זאת, הסדרה "מסודרים" היא מעשה אפיגוני ירוד, סוג של אמריקניזציה שוטה, חלולה, סטרילית, החושפת בלי שהתכוונה לכך את כל הרדידות הישראלית שואפת הכסף, עם המושגים הכי דפוקים על הצלחה (כגון פסלון מתכת של אסי כהן בנוסח סדאם חוסיין בפתח אחד המפעלים
אפסוסי, מושפע מהתסרוט האמריקני הסינתטי עד בחילה. בלי רגע אחד של אמת חמה. כלום. גורנישט. ירון פריד, מבקר הטלוויזיה של "הארץ" (שהתפעל עד בוש מ"מסודרים"), נתפס על חם בטעם רע.
לעומת זאת, "סוזנה הבוכייה" על פי אלונה קמחי בהוט 3, בבימויים של לינה וסלבה צ'פלין (ראיתי ב-V.O.D), היא סדרה ענוגה ומדויקת עד כאב, בלתי ממוסחרת באופן מעורר הערצה. למבוגרים בלבד, בתקווה שנותרו עוד מבוגרים בישראל בכמות רייטינגית.
עמותת צלול מפרסמת מודעות שוברות לב על מצב הנחלים בארץ, פשע ישראלי מתמשך. במקום אחר, מול פי גלילות, מנסים להציל שדה נרקיסים ענקי, המיועד לבנייה, אבל אין כסף ואין לב להציל לא את זה ולא את זה. כי המיליונים והלבבות והאינטרסים הגועליציוניים הולכים לבניית כל מיני מחלפים שיעקפו כל מיני קברים עתיקים (במקום להעביר את העצמות ולקבור אותן מחדש הכי בזול שאפשר). מדינה חולה.
אין לי כמובן שום רצון להגן על מעשי הזוועה שדודו טופז חשוד בהזמנתם, אבל כדאי שוב לבדוק את הקשר בין נטילת כדורים אנטי דכאוניים מסוג פרוזאק/סרוקסט וכו,' שטופז התווודה מזמן על לקיחתם (לאחר שחשב להתאבד, כפי שהתוודה בריאיון לפני תשע שנים) לבין מעשי עבירה חמורים שבוצעו ברחבי העולם, וגם בישראל, על רקע שימוש בתרופות מסוג זה.
לפחות הפסיכיאטר הבריטי פרופ' דיוויד היילי הופיע כעד מומחה מטעם ההגנה בבית משפט בארה"ב, כדי להסביר איך משפיעים כדורים מסוג זה על ביצוע מעשי פשע מגוונים, כולל רצח. בזכות עדות המומחה שלו זכה לקוחו בפיצויים בסך 6.4 מיליון דולר (הפרטים המלאים - בכתבת שער שפרסם בעז גאון ב"סופשבוע" ב-.(2001 אם וכאשר יוכח קשר בין דודו טופז לאירועים האיומים, ייתכן שהמרפא הנכון שלו הוא באשפוז פסיכיאטרי, לאו דווקא בכליאה. כי אולי לא מדובר כאן בגולו, אלא בדמיקולו מן הסוג התרופתי.
ראיתי בערוץ 7 ריאיון ישן שקיים ד"ר יורם יובל הלא ממש מתוחכם עם גיא מרוז הלא ממש בשל ב"שיחת נפש." ורציתי להזהיר את ידידי גיא משתי הטעויות שהוא עושה ביחס לעצמו: ראשית, הוא הודיע שהוא רוצה לעשות משהו "גדול יותר מטלוויזיה," כי "צריך לשנות את המדינה הזאת, וזה לא יכול להימשך ככה."
וואלה? פוליטיקה? גיא, עזוב אותך מהשטויות. מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? שלי יחימוביץ?' ולהיות נוכח בהרבה ישיבות של הרבה ועדות? נו, באמת. זה הרי משעמם פחד. והאם לא ברור לך שיחימוביץ' מתגעגעת לימיה בטלוויזיה? והאם אתה לא מבין (עדיין לא מבין) שהתקשורת היא מקום חזק הרבה יותר מהפוליטיקה? ואני מגיע מכאן לטעות המתמשכת השנייה: גיא שכח מה הכישרון האמיתי שלו, וזה ממש לא סרט השילומים שעשה על ניצולי השואה, אלא משהו אחר לגמרי: הכישרון הקומי הגדול, כמו ב"נייס גיא," כי גיא הוא מצחיקן נפלא.
נייס גיא במובן הרע והמקסים, לא במובן הטוב והמשעמם (כמו מגן טובת הציבור,( זה המינרל שלו. זה הדבר שממנו הוא בא ושאליו הוא צריך לחזור. לא שטויות של פוליטיקה ולא עיסוק בצרות הציבור. את זה תשאיר לאורלי.
היום, כשלימודי התנ"ך הוצאו מגדר לימודי חובה בבתי הספר הציבוריים האמריקאיים (בגלל ההפרדה האידיוטית בין דת למדינה, כאילו מותר לעקר את התרבות מנכסיה המרכזיים), כבר לא ייתכן ספר כמו "מסע תענוגות בארץ הקודש" (תרגם עודד פלד, מחברות לספרות), שכתב מארק טוויין לפני כ-140 שנה, על מסעו רווי האכזבות והלעג בארץ ישראל-פלסטינה של המאה ה-19 והמבוסס כולו על אהבת התנ"ך ועל הפער בין מה שקיווה למצוא כאן לבין מה שמצא למעשה.
טוויין הגיע הנה ב-1867, בשליחותו של עיתון קליפורני, על סיפונה של אוניית תיירים אמריקאית, שבאו לתור את ארץ הקודש בימיה העותמאניים. הוא מצא כאן מבחינתו בעיקר שממה, זוהמה ומראות כיעור אנושיים ושיגר לעיתונו דיווחים שוטפים, נוסח קישון, מלאי ארס והומור פיליטוני, על החוויות שעבר. בעוד שסופרים אחרים בני דורו תיארו את ארץ ישראל ואת אתריה ההיסטוריים במונחים נרגשים ומוקסמים, שטוויין לא מפסיק ללעוג להם, הוא מבחינתו אומר את האמת.
כך, למשל, אם ידידו של טוויין, אחד צ'רלס אליוט, שפרסם ספר מסעות בארץ הקודש שנתיים לפניו, מתאר את הכינרת כ"ים יפהפה רובץ בחיק גבעות הגליל", הרי טווויין מוצא לנכון לספר לנו שמדובר למעשה ב"שלולית בינונית", שממש אי אפשר להשוות אותה בעיניו לאגם טאהו האמריקאי הזוהר, הגדול והכחול, האהוב עליו במיוחד.
צריך להבדיל בין שני סוגי ההשמצה של טוויין. מצד אחד, אפשר להבין את הדיכאון שפוקד אותו נוכח המפגשים האנושיים והעירוניים שלו. למשל בביקורו בעיירה הערבית מגדל, שאותה הוא מתאר כ"יישוב סורי במלוא מובן המילה, ופירושו של דבר שהוא מכוער וצפוף, משרה אי נוחות, מזוהם ומוזנח לגמרי...רוחבם של הרחובות נע בין שלוש לשש רגליים בלבד, והם מצחינים מטינופת".
זאת בנוסף למראות "העיוורים, המטורללים והנכים, לבושים קרעי סחבות מזוהמים. . . הצביעו באומללות על ידיהם ורגליהם הנכות והמעוותות וביקשו נדבה...'חוואג'ה, בקשיש'", שאותם הוא פוגש בכל עריה הקדושות של ארץ ישראל. מצד שני, איך יכול טוויין להיות אטום כל כך ליופי ולתאר את הכינרת כבעלת צבע "פושר, סתמי" ואת הסלעים לידה כ"מכוערים". אין סלעים מכוערים. ונראה אפוא שהמראות האנושיים המדכאים של פלסטינה העותמאנית קלקלו למארק טוויין עד כדי כך שלא הצליח אפילו לראות את יופייה של הכינרת. וגם לא את את יופיין של נערות נצרת הערביות.
מסכן. אפילו את התנ"ך הצליח הביקור לקלקל לו איכשהו, משום שטוויין החליט כי מעתה לא יתפעל אפילו מדמותה התנ"כית של מלכת שבא: "אומר ביני לביני, את נראית נפלא, גברתי, אבל רגלייך מלוכלכות ואת מסריחה כגמל". התחרפן הבנאדם.
קראתי מחדש סיפור אחד מתוך שלושת סיפוריו המוקדמים של א.ב.יהושע, מתוך ספרו הראשון "מות הזקן" (1957), שכונסו עכשיו בספר "מסע הערב של יתיר" (הספריה הקטנה).
מדובר ב"חתונתה של גליה", שעבר שינויים קלים מאוד של נוסח. יותר מ-50 שנה אחרי שנכתב, עדיין מצליח יהושע לרגש אותנו ולהצחיק אותנו בסיפור על ארבעה מאהבים לשעבר המוזמנים לחתונתה של גליה, שנטשה כל אחד מהם ובחרה להתחתן דווקא עם זה שבכלל לא רצה להתחתן איתה.
המאהבים לשעבר מכים אותו בעלבונם, באמצע החתונה, וגוהרים עליו במה שנראה כמעט כמו סצינת אונס קבוצתי, כשעל הכול משוך אופי עגנוני מוטרף, אבסורדי ואלים, כשכולם בעצם מתעללים כאן בכולם. להזכיר לנו שיהושע לא הפך ליהושע הפרוע במרוצת הקריירה שלו, אלא התחיל פרוע.
בְּכָל-לִבִּי, אֱמֶת, וּבְכָל-מְאֹדִי / אֲהַבְתִּיךָ, וּבִגְלוּיִי וְסוֹדִי.
יהודה הלוי בשיר אהבה מרעיד לאלוהים, "בכל ליבי, אמת" , שהלחינה ושרה אתי אנקרי באחד המהלכים התרבותיים המפוארים ביותר בשנים האחרונות, כשגם היא וגם ברי סחרוף מלחינים ושרים את גדולי שירת ספרד מעומק ימי הביניים, יהודה הלוי ואבן גבירול, במין איחוד מדהים, ייחודי לגמרי לשירה הישראלית, בין שירה כתובה ועתיקה בשיאיה לשירה מושרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
