מה שנחוץ ללינור
בורקסים לארוחת בוקר, אחוזת פאר בשטחים, שחקנים יצירתיים שרובם לא קראו את "גאווה ודעה קדומה", רכילויות וחנה לסלאו אחת - זה מה שהלך על הסט הפסטורלי של הסדרה החדשה של עירית לינור, "מה שנחוץ לרווק". נטע חוטר בילתה, נהנתה וחזרה לספר לחבר'ה
יישוב סלעית. הפיינל פרונטיר. טוב, לא בדיוק, סתם חתיכת חור שרואה את הקו הירוק מהכיוון הלא נכון. אבל מה? יש שם נוף שידביק לכם את הלסת לרצפה. הקאסט של "מה שנחוץ לרווק" כבר רגיל אליו, מספיק כדי להתעלם ממנו לטובת טקסטים של עירית לינור. אני עומדת מהופנטת על הצוקים של מעלה הצלופחים הזה, ורק אחרי חצי שעה מגלה את חנה לסלאו לידי.
"זה נראה לך חור?", היא נועצת בי מבט מאשים, "אני צילמתי בכלא ברומניה! זה חור!". אז חשבתם שאנחנו בלבנט הפרימיטיבי, מוקפים חול ואדמת לס (כן, תשחצים), ופיסת הטבע הנפוצה שלנו היא שיח סירה קוצני המתגלגל ברוח? תופתעו לגלות שקיימים מקומות שנראים כאילו נגזרו מברושור על אירלנד. גבעות מוריקות, בריזה קלילה, מדשאות עד האופק. שלווה אינסופית שמנומשת בכבשים הרועות להן בין כל הירוק הזה (או.קיי, החלק של הכבשים? חירות יצירתית).
עירית לינור לא יכלה למצוא מקום מתאים מזה לצלם סדרה שמבוססת על "גאווה ודעה קדומה" אבל מתרחשת בימינו אנו. "היה חשוב לי להשאיר את האווירה הכפרית", היא מספרת, "לכן כל הסדרה מצולמת במקומות כמו עמוקה, סלעית, מושב חירות. כמעט לא רואים רחוב עירוני".
ומה עוד שרד מהמקור?
"לכל הדמויות שמופיעות בסדרה יש מקבילה בספר. והקפדתי לשמר את המאפיינים האישיותיים של הדמויות, גם אם הן שינו מקצוע, גיל או מצב משפחתי".
סולידי. לפחות לא מדובר בגרסת מד"ב פיפטיזית. נעשו כבר לא מעט עיבודים ל"גאווה ודעה קדומה", רובם בטח גרמו לג'יין אוסטן לעשות כמה פליק־פלאקים בקבר, אבל אף פעם לא היה אחד ישראלי. ואיך יהיה? אנחנו ההפך מאוסטן - יש לנו מספיק דאגות על הראש, והרומנטיקה שלנו מתחילה ונגמרת בשירותים של "תעשה לי ילד", כל דבר אחר נראה לנו מזויף. וחוץ מזה, עם כל הכבוד לברידג'ט ג'ונס, אנחנו ציניים מדי לכל הלאבי דאבי הזה.
כצפוי, לינור לא מסכימה. "לחומר טוב יש תמיד קיום וקהל", היא מוחה. "וחוץ מזה, מי ציני? בחורות מכל העדות ובכל הזמנים תמיד חלמו ויחלמו על גבר מושלם שיסחף אותן אל האופק, או אל האושר, או אל החופה או אל הכל כלול בטורקיה".
ואולי זו עוד סיבה לשלוף את "מה שנחוץ לרווק" מהתל-אביבייה המצחינה. הרי בחיים לא היינו קונים את זה עם הנוף של אלנבי ברקע. בפריפריה אנשים עדיין מתחתנים בשנות ה-20 שלהם, וכל אחת יכולה לעצור לפיפי באיזה שדה ולפגוש את מיסטר דארסי בין השיחים. כלומר את דן שפירא, ארצי בשבילכם, מנכ"ל חברת די.אר.סי (אנחנו נצטרך לדבר על משחקי המילים האלו).
אז כמה אנשים הופתעו לגלות שלינור היא חובבת ג'יין אוסטן? אני בטוחה שלא מעט ידיים הורמו בקהל. אני אוהבת את אוסטן, צפוי, אבל לינור? ציפיתי ממנה יותר לאיין ראנד. אבל היא מעריצה אדוקה, כך מתברר, ואפילו תרגמה מחדש את הקלאסיקה "גאווה ודעה קדומה", שכולנו קראנו בלופ בערוץ 23.
ככה הכל התחיל - בפגישת עבודה תמימה ב-HOT התברר שגם מירית טובי, מנהלת מחלקת הדרמה, אוהבת את "גאווה ודעה קדומה" (צירוף מקרים מדהים, כמו לגלות שתי נשים שנורא אוהבות שופינג), ומיד הן החליטו להעניק לנו צ'יק פליק כחול־לבן. לינור לקחה את המושכות ועברתה את כל העסק - אליזבת הפכה לאלונה, הכפר האנגלי לגליל המצומר (מלשון צימרים, ואל תגידו לי שזאת לא מילה, הייתי שם), והרווקה עמוסת השמלות הפכה לגרושה עייפה עם ילדה.
עד כאן קביל, אבל כשגיליתי שמר דארסי הולך להיות דן שפירא, ידעתי שבשבילי העסק הזה אבוד. ולא שיש לי בעיה עם דן שפירא, הוא והשי"ן השורקת שלו אחלה בתור סער מ"מסודרים", אבל הוא לא מיסטר דארסי ושום עברות לא ישנה את זה. בעת ביקורי על הסט שפירא שרוע לו על כורסת נצרים ונראה בוהה אל האופק, אבל למעשה הוא חוטף תנומה. לצערי אני מגלה את זה רק אחרי שאני מעירה אותו בקלילות ולכן סולחת לו על מרמורו הקל "אני מכיר את הספר", הוא פולט בשעמום. "ספר של בנות. 'סקס אנד דה סיטי' של פעם".
להיות מר דארסי זו חתיכת אחריות, אתה יודע.
"לא ממש, כי זה לא תקופתי. לא צריך לשחק משהו ממש רחוק ממני, רק להתכוונן קצת על הדברים הבסיסיים שיש במר דארסי".
ג'יזס! מעולם לא נתקלתי בכזה חוסר כבוד לדמות הספרותית המשפיעה ביותר מאז, ובכן, ישו. קולין פירת' הישראלי כבר לא יתגלה כאן. מהר מאוד מתברר לי שגם מפיני טבגר, בנגל בשבילכם ומיסטר בינגלי בשבילכן, לא תבוא הישועה. "לא קראתי את הספר", הוא מספר בנונשלנטיות. "ראיתי בעבר את הסרט אבל לא חשתי שאני צריך לדעת את המקור מעבר לתסריט של עירית. גם ככה בארץ הכל שונה.
טבגר הולך להתאמן על טקסטים ועל נטע ריסקין, ואני מתיישבת בגינה ליד מוטי כץ, שמשחק את מיכה החביב וכרגע עסוק בלערסל חתול על כיסא נדנדה ולקונן על עלומיו שחלפו ועל ליהוקו לתפקידי סב. "ראיתי חלק מהחומרים שצילמו, וזה כל כך יפה", הוא מנסה להפיג את חששותיי. "אי אפשר ללכת כאן במלמלות, זה לא יעבוד, אבל הגרעין הוא אותו גרעין. זו דרמה משפחתית, זה לא רק אוניברסלי אלא גם חוצה תקופות, גם לאדם הקדמון היו דרמות במשפחה".
חשבתי שהגרעין הוא הרומנטיקה.
"גם הרומנטיקה השתמרה. את זוכרת את הסדרה הקודמת של עירית, 'בנות בראון'?".
לא, אני זוכרת את "משמורת".
"לא, לא 'משמורת'. 'בנות בראון' דווקא הייתה רומנטית מאוד. היחסים הלא ממומשים, תחושת הפספוס, וזה גם מה שיש פה".
כשאני באזור, האווירה על הסט של "מה שנחוץ לרווק" הרמונית למדי. כולם עסוקים בלהתעלף על הבית שבו מצלמים, ששייך לאיזו מעצבת שנידבה אותו לסדרה ומתברר כחתיכת אחוזה מטריפה בגודל חניון גרירה. לינור עוברת על ליינים עם פיני טבגר מסביב לשולחן עמוס כל טוב. הם מריצים צחוקים וצ'יפוחים ידידותיים. כיף? בטח, אבל אתם יודעים איך זה, כתבות סט הן כמו פשיטת משטרה על מעבדות קראק.
"פלאש דה סטאש!", לסלאו בטח זעקה לפני שנכנסתי, וכולם עטו על עצמם ארשת חיובית כדי שלחפרפרת מ"רייטינג" לא יהיה על מה להתלונן. טוב, אני לא באמת יודעת שזה מה שקרה, מה שאני כן יודעת זה שבעוד עיני הנץ שלי קלטו רק שמחה ועליצות, מסביב מלחשים שהיה קצת אחרת, שהשחקנים לא עפו על לינור.
לטענתם, היא סירבה לעבוד איתם על הדמויות בטענה שהטקסטים שלה טובים מספיק, והם רק צריכים להיראות יפה ולדקלם אותם. וזה נכון? מי יודע. כצפוי, התגובות שקיבלתי מהשחקנים על לינור נעו בין "היא ממש מתוקה, חכמה, אוהבת את מה שהיא עושה. מביאה הרבה כיף לסט, יש תחושה של נועם לעבוד איתה. רגוע כזה" של דן שפירא, ובין לסלאו, ששוכבת חצי מעולפת בכורסת וינטג' ומשתעלת בתוגה, אבל עדיין מפרגנת לבמאית. "אני נהנית מאוד לעבוד עם עירית. כשקראתי את התסריט נורא צחקתי מהשנינות ומההומור. היא מביימת בלי מילים מיותרות, עובדת נורא יפה".
ולא קשה איתה?
"זה כמו הצבר, מחוספס בחוץ אבל רך בפנים. טוב, לא רך אבל אדם רגיש, קשוב. במאי צריך להיות לידר. היא יודעת מה היא רוצה וכיף לעבוד איתה. אני פשוט לא מרגישה טוב עכשיו, אני כבר יומיים ככה".
לינור, שהסכימה לענות על כמה שאלות, אבל רק במייל, מודה שאכן לא הייתה הדרכת שחקנים, אבל טוענת שלא היה בה צורך. "מהדרכת שחקנים אפשר להימנע אם בוחרים מלכתחילה שחקנים מוכשרים ואינטליגנטיים שכבר יודעים לבד מה לעשות. זה נוח מאוד וחוסך אנרגיה. אני הרי לא באה לסט כדי לעבוד קשה, אלא כדי ליהנות וכדי לקבל ארוחת בוקר וארוחת צהריים שלא אני בישלתי ולא אני צריכה לשטוף כלים".
והשמועות לגבי מרמור בקרב השחקנים?
"טוב, אם יש שמועות אז זה באמת רציני".
לינור נשארת משועשעת לכל אורך הדרך. סביר להניח שהיא מוכנה לכל ביקורת, איומה ככל שתהיה. אחרי שסדרה שלך חוטפת על הראש כמו שקרה עם "משמורת", כנראה מפתחים חסינות. מסתמן שגם גורלה של "מה שנחוץ לרווק" לא שפר עליה, בייחוד כי בינתיים התגובות העיקריות ששמעתי הן "יש בה נופים מאוד יפים". אבל אני מוכרחה לציין שהעיבוד הישראלי כן יצירתי ומעניין, ונראה שלינור העבירה מצוין את האווירה הרומנטית שיש בספר. וזה נהדר, אבל כמו שכבר נכתב כאן במדויק בשבוע שעבר, הדיאלוגים נשמעים מאולצים והמשחק פשוט לא עובר, ויש גבול לכמה אפשר לסחוב על לונג שוט של חורשה.
אחרי הביקורות על "משמורת", יש חשש לגבי "מה שנחוץ לרווק"?
"אני תמיד חוששת ונרגשת לקראת עליית סדרה, אבל מה שמפחיד אותי זה לא הביקורות, אלא שישבצו אותי מול משחקי כדורגל חשובים או ריאליטי אטרקטיבי. הפעם אני כבר מרגישה מעורערת וחסרת ביטחון, כי הסדרה מתמודדת ראש בראש עם 'כוכב נולד'. טוב, לפחות ב־HOT יש V.O.D".
את מגיעה מכתיבה. לא חשבת לחזור להתמקד רק בזה?
"אני מביימת 12 שנה, כך שאפשר להגיד שאני כבר מתחום הבימוי. אני נהנית מאוד מבימוי, יש הרבה אקשן וחבר'ה ואוכל. הצד השלילי הוא שהמון דברים קורים על הסט ברמה הרכילותית, ואת לא יודעת מהם, ואף אחד לא מספר לך, למרות שאת נותנת הוראות מפורשות לדווח לך על כל דבר מעניין שקורה. אני מסתדרת נהדר עם שחקנים, אם כי הם נוטים להסתלבט עליי. כן, גורי אלפי! אני מדברת עליך!".
יש דברים שלמדת כבמאית מ"משמורת"?
"אני לומדת המון דברים כל הזמן. למשל, שאם עובר יום צילומים שאני לא אוכלת בו בורקס - אני עצבנית ואומללה. ב"משמורת" צילמתי את רוב הסדרה בדירות קטנות בחורף, והחלטתי שלהבא אני אשתדל לצלם כמה שיותר בחוץ, כי הטבע פוטוגני יותר. כמו כן למדתי מזמן, אם כי אני מתקשה לקבל את זה, שבמאי לא יכול ללכת לישון בצהריים, למרות שהוא נורא רוצה, כי אף אחד לא מוכן לביים במקומו שעה-שעתיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
