יחס גורר יחס: "חיבוקים שבורים" מעייף
"חיבוקים שבורים", סרטו החדש של אלמודובר, עמוס בציטוטים קולנועיים, התייחסויות אינטר-פילמאיות והומאז'ים. התוצאה טרחנית, פתטית ומוכרת לעייפה
חיבוקים שבורים צילום: יח''צ
אחד הדברים הפתטיים ביותר שנראו השנה בפסטיבל קאן היתה אותה חוברת עבת כרס, ססגונית והדורה, שחולקה לעיתונאים כחלק ממסע קידום המכירות של "חיבוקים שבורים". החוברת נכתבה על ידי הקולנוען עצמו, והטקסט הפותח שלה מתנהל בערך כך: את הסצינה של כותרות הפתיחה עיצבתי כמו הסרט ההוא וההוא, ואת סצינת הפרידה ביימתי כמו הסרט הזה והזה, ואת סצינת המדרגות עשיתי כהומאז' לסיקוונס הנודע ההוא, ואת הקטע המתרחש על שפת הים כהצדעה לסצינות המפורסמות מתוך הסרט הפיקנטי ההוא, שאולי כבר שכחתם מקיומו. וכך הלאה וכך הלאה.
מסתבר, וזו הנקודה המרכזית והפתטית כל כך, שאחד מגדולי היוצרים בקולנוע - לבטח המוכר מכולם - בעשרים השנים האחרונות, אינו מסוגל להוציא מתחת לידיו משהו שאינו בבחינת רפרנס למשהו אחר. תשקיף של תשקיף של תשקיף. נכון, כל אחד יודע שזה טיבו של הפוסט?מודרניזם, וכי האותנטי הנוכחי אינו אלא תמונת-מראה-הפוכה של האותנטי מהשנה שעברה ועוד ועוד ועוד. אבל הגיעה כבר העת לומר לזה סטופ.
כשלעצמו, "חיבוקים שבורים" הוא סרט לגמרי לא רע. מעוצב היטב, כמובן. וגם שומר על נימות פרודיות, המקילות על עיכולו כמו גלולות אלקה זלצר. אבל משהו מעייף, משומש, עצלני וטרחני מנסר ברקע העניינים. כן, אומר/ת לעצמו/ה הצופה, את חלון הראווה הזה אני מכיר/ה כבר בעל פה; הדקורטור הזה, אשף השמונצעס והפיצ'פקעס, מזיע יותר מדי.
"חיבוקים שבורים" מוגש בשישה מישורי סיפור מקבילים. שלושה מישורי זמן המוגדרים היטב (1992 ,1994 ,2008), ועוד שלושה מישורים פילמאיים, המוגדרים לא פחות: א. ציטוטים והצדעות לסרטים עתיקים; ב. קטעים הלקוחים כביכול מתוך סרט שאותו ביים גיבור הסיפור הנוכחי; ג. קטעים כאילו-דוקומנטריים, המתעדים כביכול את תהליך הסרטתו של אותו סרט שביים גיבור הסיפור. אלמודובר, כמו במרבית עבודותיו האחרונות, משיט את הסרט בין מישורי הזמן והסיפור השונים, הכל על פי צרכיו של גיבורו, שאינו מסוגל עוד לחדש דבר.
הגיבור הזה הוא במאי לשעבר בשם מתיאו בלאנקו (לואיס הומאר). מסתבר שבשנת 94', במהלך הסרטת קומדיה ושמה "נערות ומזוודות", התאהב בלאנקו בכוכבת הסרט, לנה שמה (פנלופה קרוז), קרע אותה מזרועות מארטל (חוסה לואיס גומז), המאהב העשיר שלה, ויחד יצאו השניים לחופשת מין באי מרוחק. שם, בין הרים ובין סלעים, מתחוללת תאונת דרכים קטלנית, שבה מוצאת הנאהבת את מותה, ואילו הוא, בלאנקו שלנו, מאבד את מאור עיניו.
והופ, קפיצה בת 14 שנה קדימה אל ימינו אנו. אותו במאי, למרות עיוורונו, המשיך לעבוד בסרטים. כיום הוא תסריטאי החותם על עבודותיו בשם הבדוי הטעון הארי קיין (שאינו אלא שילוב מפוהק בין הארי ליים לג'ון פוסטר קיין - שתיים מהדמויות היותר מפורסמות שגילם אורסון וולס).
וידאו: חיבוקים שבורים - טריילר
בלאנקו /קיין מגולל כעת את פרשת יחסיו עם המנוחה ועם מארטל הקנאי, שממש זה עתה הלך לעולמו. וכמקובל בעולמו הסגור של אלמודובר, במהלך שחזור הדברים כפי שהיו-או-לא-היו צצות שאלות של זהות פרטית, סוגיות מלודרמטיות של מוצא, התבוננויות בהעדפה מינית, וכמובן תצפיות על חיים בדויים בצל הזוהר, הגלאמור, הקולנועי. שום דבר חדש. ראיתם כבר הכל ב"חינוך רע", "הכל אודות אמא" ו"פרח הסוד שלי". וגם ב"קשור אותי, אהוב אותי", "קיקה" ו"חוק התשוקה".
פארדון. כמובן שראיתם זאת גם ב"נשים על סף התמוטטות עצבים", סרטו של אלמודובר משנת 88', שסצינות מתוכו הוא צילם מחדש במיוחד עבור הפקת "חיבוקים שבורים". סצינות אלה מהוות פה את הציטוטים כביכול מתוך "נערות ומזוודות", סרטם הכאילו-משותף של הבמאי הסומא בלאנקו ושל לנה המנוחה.
שוטר תנועה, אילו ניצב היה בחשיכה, באמצע אולם ההקרנה, יכול היה לכוון את אשד הציטוטים וההצדעות, שאלמודובר דחס לתוך הסרט. הופה, הנה הצדעה כפולת-קנה ל"סברינה" ול"סעודה בטיפאני", שניהם בכיכובה של הברבורית אודרי הפבורן.
הלו, הנה חוצה את הבד ציטוט מתוך "בלייד ראנר". ופה מדדה פנימה קטע מ"המציצן" של מייקל פאוול, ועוד כמה ביסים מתוך "יצרים" של אנטוניוני, וגם מ"תשוקת השנה השביעית" עם מרילין מונרו. וגם "נשיקת המוות", "שדרות סנסט", "חלף עם הרוח". וגם "ביטוח חיים כפול". היי , גם "פוטיומקין" הקדמוני מקבל כאן סוג של סטנדינג-אוביישן.
והשיא שמור לרוברטו רוסליני. במהלך חופשתם המשותפת, האחרונה, של בלאנקו ולנה, מכונס הצמד האוהב בחדרו בבית המלון, צופה יחדיו בשידור טלוויזיה של "מסע באיטליה" - סרטו של רוסליני משנת 54'. הסרט ההוא מתאר חופשה עגומה שעורכים בני הזוג אינגריד ברגמן וג'ורג' סנדרס באתר הוולקני הנודע של פומפיי. שם הם נחשפים
לממצא הארכיאולוגי הנודע, המציג גבר ואשה, שהלבה המתפרצת מהר הגעש ווזוב הקפיאה אותם לעד בעיצומו של מעשה האהבה. עלק מטפורה.
רודריגו פריאטו המקסיקני שובץ לעמדת הצלם הראשי, שאצל אלמודובר מאוישת דרך קבע על ידי צלמים ממוצא לטיני. כמו במקרים הקודמים, גם שיבוצו של פריאטו אינו משנה באופן מהותי את האריזה האלמודוברית המוכרת. שוב צילומי תקריב דרמטיים. עוד פעם שימוש מושכל בזויות צילום גבוהות (מדי) ונמוכות (מדי). שוב מוצפת התמונה בצבעוניות בוהקת, ועוד פעם ניתן לחוש שהשחקנים, בעיקר השחקניות, נעים ומתנהגים כבובות חלון ראווה.
עניין אחרון זה דווקא מכאיב. שכן ב"לחזור", סרטו הקודם של אלמודובר, נראה היה שחבר השחקניות, שהונהגו שם על ידי פנלופה קרוז, הצליחו להשתחרר מהתכתיב האלמודוברי המעיק, ולגלם דמויות בשר ודם. והנה כעת, קרוז שוב מוליכה את הסרט, אך הפעם תוך נסיגה טוטאלית אל אותו עולם מלאכותי, מוקצן ומשמים של פדרו הקשיש.
נא להמתין לטעינת התגובות
