אני לא בן אדם, אני קאנטונה
הוא היה כוכב הכדורגל הגדול בעולם, אבל פרש כשנמאס לו מהמסחור של המשחק. הוא מעריץ את ג'ים מוריסון ואת רמבו (המשורר, לא השרירן). הוא תקף אוהד במהלך משחק בבעיטת קונג פו. הוא הפך לשחקן מקצועי ולצלם ומשורר חובב. הוא מופיע בתפקיד עצמו בסרט החדש של הבמאי הבריטי המהולל קן לואץ'. וכמו בכל דבר שעשה בחיים, את התסריט הוא כתב בעצמו. הוא אריק קאנטונה, המלך
למעשה, הוא עזב את מנצ'סטר יונייטד לפני 12 שנה ופרש מכדורגל כשהוא בשיאו, בן 31. לאוהדי הקבוצה זה כבר לא שינה הרבה: בחמש השנים שהיה שם, הפך קאנטונה, "המלך", לסמל הבלתי רשמי של המועדון. הוא נבחר כ"שחקן המאה הקודמת" של מנצ'סטר יונייטד, כשהוא מקדים שמות מיתולוגיים כמו בובי צ' רלטון וג' ורג' בסט. בזכותו מונפים עד היום במשחקי הקבוצה דגלי צרפת. איך הכוכב הצרפתי עצמו מסביר את התופעה הזאת? בתפקיד עצמו, בסרטו האחרון של קן לואץ', "מחפשים את אריק", הוא אומר את המשפט הכי קולע: "אני לא בן אדם, אני קאנטונה".
קן לואץ' הוא במאי ואדם עקשן. הוא נודע בסגנון הלא מתפשר שלו, בהעדפה לעבוד עם שחקנים לא מקצוענים כדי ליצור סרטים אותנטיים יותר, ובדעותיו הפוליטיות הנחרצות. רוב סרטיו עוסקים בחייהם של בני מעמד הפועלים הבריטי. הוא סירב לקבל תואר אבירות מהמלכה, ומנהל מאבק עיקש בכיבוש הישראלי וביחסנו לפלסטינים. בפסטיבל אדינבורו הוא דרש מהמארגנים להחזיר לשגרירות ישראל בבריטניה 300 ליש"ט שהיו אמורות לממן את הטסתה של טלי שלום-עזר, במאית "סרוגייט", להקרנת הבכורה.
לכן אפשר לשער את תדהמתו של לואץ' בן ה-73, כשבוקר אחד קיבל הצעה מחברת ההפקות האלמונית "למה לא? " לביים סרט לפי סיפור קצר שכתב אריק קאנטונה עם שני אחיו, ז'אן מארי וז'ואל. בקאנטונה תמיד היה משהו שמזכיר גיבור מאחד מסרטיו של לואץ'. הוא נולד בפריז, אבל עבר את ילדותו בין שכונות מעמד הפועלים של מרסיי. אביו, שעבד כאח בבית חולים פסיכיאטרי, תמיד אמר לו שרק עבודה ומלחמה יביאו אותו למעלה. קאנטונה לקח את זה באופן הכי מילולי שיש. כששיחק באוקזר הוא הכניס אגרוף לחבר מהקבוצה. מנבחרת צרפת הוא הושעה אחרי שאמר בראיון טלוויזיוני שהמאמן הוא "חתיכת חרא". במונפלייה שישה שחקנים דרשו להעיף אותו אחרי שזרק נעל על קולגה.
כשוועדת המשמעת החליטה להעניש אותו בחומרה, עבר קאנטונה בין כל הדיינים ואמר להם בפרצוף "גם אתה אידיוט". בלי שידעו, חלקו לואץ' וקאנטונה הערכה הדדית של אנטי גיבורים. הכדורגלן ראה כמעט את כל סרטיו של הבמאי, ואילו הבמאי הוא אוהד כדורגל נלהב, אמנם של באת' סיטי הזניחה, אבל כפי שסיפר לקאנטונה, בשביל פגישה עימו הוא היה מוכן "לחצות את תעלת למאנש בשחייה".
הם שתו קפה בקאן, כשלואץ' מביא איתו את התסריטאי הקבוע, פול לאברטי. קאנטונה סיפר בקווים כלליים את הרעיון-סיפור המבוסס על יחסיו המיוחדים עם הקהל האנגלי. לואץ' ולאברטי הרגישו שסיפור המעטפת מתאים, כולל שיתוף הפעולה עם האייקון, אבל ביקשו לכתוב את שאר התסריט לבדם. את שארית הפגישה הם בילו בניסיון להבין טוב יותר את הבן אדם שיושב מולם. קאנטונה קנה אותם במשפט ששלף ללא הכנה.
התסריטאי לאברטי, אוהד גלזגו ריינג'רס, שאל אותו מה הרגע הגדול בקריירה שלו. קאנטונה בחר במסירה
כשקאנטונה הגיע לאנגליהב?1992 וחתם בלידס יונייטד הוא הפתיע את כולם כשבחר לגור בדירה שכורה, בשכונה צנועה עם מהגרים פקיסטנים וג' מייקנים. כשנשאל מדוע, הרי הוא יכול להרשות לעצמו קצת יותר, ענה: "הם כנים, נדיבים. אני מעדיף את זה בהרבה על בית ויקטוריאני עם גינה. זה היה נמאס עליי מהר מאוד".
קאנטונה כל כך שונה מדיוויד בקהאם או כריסטיאנו רונאלדו, שלבשו אחריו את החולצה מספר 7 במנצ'סטר יונייטד. הם אנשי הזוהר של היהלומים והבחורות היפות, ואילו הוא הצהיר שספר טוב עדיף על פרארי מהירה. "כסף לא שינה את חיי וגם לא ישנה", אמר אריק בשיא הצלחתו. "זה בטח יישמע מוזר אם אני אגיד שהאושר לא מגיע מהאפשרות לקנות מכונית או מחשבון בנק שמן. אבל ככה אני חושב. זה הכל איך שחונכנו. אני ואחיי לא קיבלנו הרבה מתנות לא רק בגלל שהוריי לא היו עשירים, אלא גם מתוך בחירה".
מאז , הוא עמד במילה שלו. המסחור של הכדורגל המודרני-גם כשזה הכניס לו מאות אלפי ליש"ט-היה התהליך שהכי הפריע לו בענף. לא פעם יצא נגד משפחת גלייזר, הבעלים האמריקאים של מנצ' סטר יונייטד, וגם בתקופה ששיחק במועדון הפריעה לו תעשיית המזכרות שפרחה על גבו.
"הקבוצה הפכה לחנות", הוא נזכר לא מזמן. "צריכים אותך לתמונה, הקלטה, לכתוב ספר. כדי למנוע שהשם שלי יופיע חופשי, חתמתי על חוזים נקודתיים שרק בהסכמתי תהיה הפצה. הם לא כיבדו את זה. הלכתי ליו"ר ואמרתי לו שייזהר. בוקר אחד, ביום משחק, פתחתי עיתון וראיתי את עצמי על כל העמוד הראשון. יש אנשים שאולי היו גאים בזה, אותי זה הרס. אפילו שהייתי בדרך למשחק, זה הפך מבחינתי לנושא המרכזי. באותו יום החלטתי לעזוב".
בתחילת החודש לואץ' הזמין את קאנטונה לאיצטדיון הצנוע של באת' סיטי, קבוצתו האהודה. לואץ' מחזיק במנוי כבר 35 שנה, יושב באותו כיסא ביציע, וכשהמועדון עמד בפני פשיטת רגל, הוא ואוהדים נוספים גייסו 250 אלף ליש"ט כדי לרכוש את מניות השליטה ולהחזיק אותו בחיים.
קאנטונה הובא לערב צדקה חגיגי בפאב מקומי. כל אחד מ-350 ההנוכחים שילם 20 ליש"ט כדי לתרום למועדון המקומי ולראות באופן בלתי אמצעי את התופעה הצרפתית. קאנטונה אמר שם דברים שלא שומעים מרוב שחקני הכדורגל: "מחירי הכרטיסים רק עולים. לא אכפת לקבוצות מאנשי מעמד הפועלים. אני מנסה להבין אתכם, כי אכפת לי. הגעתי משם. האוהדים האמיתיים של הכדורגל הם האנשים שאני אוהב, וזו בושה שהם לא יכולים ללכת לאיצטדיון. יותר כסף צריך להיות מופנה למועדונים האלה, כי באת' היא העתיד".
כמו שאפשר להבין, קאנטונה יודע לדבר, ויש לו ציטוטים מופלאים שכבר נכנסו לפנתיאון של המשחק. בספרו האוטוביוגרפי הוא מתאר כך את הכדורגל המודרני: "חלמתי על אור, הרמוניה ועונג, אבל המוזיקה של הענף היום היא בעיקר רוק כבד".
אבל המשפט שיוצמד לו לאורך כל חייו ימשיך להיות "כשהשחפים עוקבים אחרי הרשת, זה משום שהם חושבים שיזרקו סרדינים לים". לא הבנתם? אתם לא לבד.
שנים לאחר מכן, קאנטונה עדיין לא מתחרט על התנהגותו. "אבא שלי הדריך אותי כילד ואמר שאם אלחם במישהו אז כדאי להתחיל בבעיטה", הוא אמר. "אותו אחד צריך להגיד תודה שנשאר בחיים". את חידת ההייקו שסיפר במסיבת העיתונאים הוא הסביר כ"גיבוב של שטויות. היתה מסיבת עיתונאים ענקית וכולם היו בלחץ, אז ניצלתי את הרגע. ידעתי שינסו לנתח מה אמרתי. סתם מילים. אין להן משמעות, פשוט רציתי להקל על הסיטואציה. אתם הייתם צריכים להיות במקומי, לראות את התדהמה על הפנים. פשוט קסם".
אריק קאנטונה היה הזר הראשון באנגליה שזכה בפרס כדורגלן העונה. כשהוא הרים את הצווארון של החולצה, במהלך משחק, זה הפך לאופנה כלל עולמית. אפילו איציק זוהר ניסה את זה אצלנו. אחד הרגעים הזכורים ביותר ממנו התרחש אחרי שער מופלא מול סאנדרלנד. קאנטונה עבר חצי קבוצה והבקיע בגאונות, בהקשתה מעל השוער. אחרי השער הוא לא קפץ משמחה, אפילו לא חייך. פשוט הסתובב, הניף את ידיו, כאילו מכריז "ראיתם? איפה התשואות שלכם?".
קאנטונה שיחק במנצ' סטר יונייטד חמש שנים, בהן זכה בארבע אליפויות. הפעם היחידה שהקבוצה פספסה את התואר היתה כשבעט באוהד והורחק לתשעה חודשים. יום אחד הוא בא למנג'ר הסקוטי, אלכס פרגוסון, והודיע שנגמר, הגיע הזמן לפרוש. הם משכו במשך חודש את הסוד עד שיצאו בהודעה רשמית. זו לא היתה הפעם הראשונה שפרש. כששיחק בצרפת, אחרי שעבר שבע קבוצות ולא מצא את מקומו, הוא החליט שנמאס לו. אבל אז, אחרי חודשיים, חזר. הפעם זה היה סופי.
"הספיק לי", הוא סיפר. "משחק הכדורגל היה חיי, אבל אין לי יותר את הניצוץ, אז בשביל מה, שאיזה מדינה מהנסיכויות תציע לי 300 מיליארד יורו? זה לא מעניין אותי".
יש אנשי כדורגל שנשארים בתחום, הופכים למאמנים בכירים, סוכני שחקנים, חברי הנהלה, אבל קאנטונה נצמד לשוליים של השוליים. הפך לשחקן-מאמן של נבחרת צרפת בכדורגל חופים, שבמסגרת סיבובי ההופעות שלה ביקרה אפילו בנתניה.
ספורט הפך עבורו לתחביב. את מרב המרץ הוא הפנה לאהבה חדשה?ישנה: הקולנוע. "כולנו שחקנים", הסביר . "כשאתה רץ על הדשא מול אנשים אתה משחק. אתה לומד טקטיקה וזה כמו לשנן טקסט. צריך לפעמים לאלתר, בדיוק כמו בתאטרון. כאן יש במאי, שם מאמן. יש הרבה דברים דומים ".
קאנטונה סיפר לאחרונה שחשב להופיע בסרטים עוד בזמן שכיכב על הדשא, אבל חשש לערבב בין השניים. עכשיו הוא חופשי. "יש שחקנים שכדורגל הוא הדרך היחידה שלהם לבטא את עצמם והם לא מפתחים שום תחום התעניינות", הוא אמר. "כשהם פורשים הם כבר לא קיימים".
קאנטונה הודה שבהתחלה היה לו קשה ללמוד את התסריטים, אבל עכשיו לא רק שהוא נכנס לדמות, הוא חי אותה כל היום. "היו רגעים של חלומות בהקיץ שדמיינתי סצנות, אפילו שלא היתה מצלמה. בתוך הראש שיחקתי".
בסרט "אכילת יתר", שיצא לפני שש שנים, הוא גילם איש ששוקל 160 קילו כשהוא לובש חליפת השמנה מיוחדת. הביקורת ב"לה מטין" החמיאה: "קאנטונה מביא אנושיות לתפקיד. זה היה אתגר נועז, אבל הספורטאי לשעבר הרוויח ביושר את מעמדו כשחקן".
קאנטונה אפילו הספיק לביים סרט קצר, אבל בשביל "לחפש את אריק" הוא רצה במאי מנוסה, שאוהב כדורגל. לואץ' היה בחירה מושלמת. הבמאי אמר פעם על חיבתו למשחק ש"אנשים, במיוחד גברים, מתקשים להביע רגשות, אבל בכדורגל אתה עובר מייאוש, לתקווה, מעצב להתרוממות רוח ב-90 דקות".
כדי שיבין טוב יותר את הקשר שלו עם האוהדים, לקח קאנטונה את לואץ' לאולד טראפורד, איצטדיונה של מנצ' סטר יונייטד, לראות משחק בגביע אירופה. הבמאי נדהם כשהם ישבו בתא הכבוד והאוהדים, שכלל לא ידעו שהצרפתי נמצא, שרו לכבודו שירי אהבה.
בסיום, ירדו השניים לחדר ההלבשה. קאנטונה הכיר ללואץ' את המנג'ר סר אלכס פרגוסון, ויותר מאוחר אמר שהם מאוד דומים. "אנושיים וצנועים", הגדיר את השניים. "מחדירים בך אנרגיה. עם פרגוסון תמיד זה כאילו המשחק הראשון שהוא מדריך וקן בדיוק כמוהו".
של סכיזופרניה "מחפשים את אריק" מספר על אריק בישוף, דוור ממנצ'סטר, שכל חייו מתמוטטים. הוא מאבד את אשתו, בנו החורג יוצא משליטה, ורגע לפני הייאוש הוא פונה לעזרה לפוסטר של אלילו, אריק קאנטונה, שמופיע כמדריך רוחני, שרק הוא רואה. רעיון שמזכיר את "שחק אותה סם" של וודי אלן, בו האמפרי בוגרט מנחה
את הגיבור.
קן לואץ' נוהג להפתיע את שחקניו בסצנות לא מתוכננות. כך למשל סטיב אווטס, שמשחק את הדוור, לא ידע עד לצילום הסצנה מי יופיע כקאנטונה. כשאריק נכנס, בכבודו ובעצמו, אווטס סיפר שלא הצליח לסגור את הפה מרוב תדהמה. אפשר להבין אותו. אותו דבר קרה לח"מ. ביולי 94', בשיא התהילה שלו, התיישבתי לקנות נעלי ספורט בקניון בבוורלי הילס, כששמעתי גבר מבקש עזרה מאחורי במבטא צרפתי כבד. הזזת מרפק, זה כל מה שהפריד בינינו. רציתי לזרוק הערה, אבל במקום "אתה גדול" החלפתי צבעים, האוזניים בערו, הגרון התייבש, ועד שהתעשתתי, הוא קם ונעלם. אפקט קאנטונה, אפשר לכנות את מה שקרה שם.
אבל דווקא לכוכב הצרפתי היה קצת קשה בסרט של לואץ'. "מאז שפרשתי שיחקתי בכמה סרטים, אבל זו הפעם הראשונה שגילמתי את עצמי", הוא סיפר. "קצת חששתי. אני מעדיף לבנות דמות ולהסתתר מאחוריה וזה היה מוזר, לא קל וקצת סכיזופרני". לואץ' הסביר שניסה להשתמש בכל הצדדים המפתיעים של קאנטונה, שמונה ברשימת האנשים שהשפיעו עליו את מראדונה, מרלון ברנדו, מיקי רורק, ג'ים מוריסון והמשורר הצרפתי ארתור רמבו.
בין היתר הבמאי והתסריטאי למדו שקאנטונה אוהב ג'ז ומקשיב במיוחד למיילס דיוויס וצ' אט בייקר. בתקופה שבה ריצה את עונש ההרחקה, הוא סיפר להם, למד לנגן בחצוצרה. התסריטאי מיד ביקש להכניס את הנקודה לתסריט ולא ויתר אפילו כשג' ורג' פנטון, המלחין של הסרט, אמר ש"קאנטונה חצוצרן מעולה, אבל טוב שלא ויתר על הכדורגל". אריק מבצע בסרט את ההמנון הצרפתי על חצוצרה כשמנצ'סטר האפורה נמצאת ברקע.
"אם תכבה הלהבה של המשחק אני אעבור לתחום אחר. מי יודע, אולי ג'ז", אמר קאנטונה באחד הראיונות שקדמו ליציאת הסרט. חייו לא מפסיקים לעבור תהפוכות. אחרי 16 שנה הוא עזב את אשתו איזבל, מורה לצרפתית, והתחתן עם רשידה בראקני, שחקנית שהכיר על הסט של "אכילת יתר".
לעיתונות הצרפתית סיפר שזו היתה אהבה ממבט ראשון. כעת, בגיל 43, הוא עומד להופיע במחזה שרשידה מביימת, וגם כתב מילים לשירים באלבום פופ שהקליטה. בנוסף לכל הפעילות התרבותית הוא גם הציג תערוכת צילומי שחור-לבן של לוחמי שוורים, אחד הדברים שהוא הכי אוהב.
"אני לא משתמש במצלמות דיגיטליות כי הן סמל העידן המודרני", הוא גילה. "אתה מצלם מאה תמונות ושומר אחת. אני מעדיף להשתמש בפילם, כי זה מחדד את יכולת הצפייה שלך. אם הפסדת משהו, זה לתמיד".
לואץ' גילה שמי שעמד מולו לא צריך טפיחות על האגו, אפילו די ביישן. "אני יכול לצחוק על עצמי", קאנטונה אמר לא מזמן. "זה נשק מצוין. היום יש בכדורגל אנשים שלוקחים את עצמם מאוד ברצינות. שחקנים הם לא מלכים ולא אלים. אם נתחיל להאמין בזה, נשתגע, אבל למרבה הצער יש כמה שבטוחים שהם כאלה".
קאנטונה לא אמר את השם, אבל כנראה התכוון לאחד כמו כריסטיאנו רונאלדו, מי שחצה לאחרונה את הקווים ממנצ'סטר לריאל מדריד תמורת 94 מיליון יורו. ההבדלים בין השניים תהומיים. אחד מחפש את הכסף והשני את הסיפוק. כבר בשנה שעברה, כשהצעיר הפורטוגלי רצה לעבור לספרד, הצרפתי ייעץ לו להישאר באנגליה. "אם הוא מחפש אתגר חדש, אני יכול להבין אותו, אבל אם זה משהו אחר, אז זו החלטה טיפשית".
לקאנטונה יחסים חמים עם המנג'ר של מנצ'סטר יונייטד סר פרגוסון. הוא כבר אמר שאם הסקוטי יעזוב לא אכפת לו לקבל הצעה לאמן את הקבוצה, אבל לא בטוח שההנהלה האמריקאית תשמח להחזיר את מי שביקר אותה. מה שכן, האוהדים יהיו בעד. לא משנה אם הסרטים ייכשלו ותערוכות הצילום יתגלו כפלופ. קאנטונה תמיד ייזכר בצפון מערב אנגליה כמספר 7 עם הצווארון המורם, שמרחף מעל המגרש ולא נוגע בדשא.
"אני כל כך גאה שהאוהדים עדיין שרים את שמי, אבל מפחד שמחר הם יפסיקו", הוא סיפר לפני כמה שנים. "אני מפחד, כי אני אוהב את זה וכל מה שאתה אוהב, אתה מפחד לאבד".
נא להמתין לטעינת התגובות
