ג'ו עמר: מעט מדי, מאוחר מדי
ההבטחה הגדולה של הזמר המזרחי שהלך בסוף השבוע לעולמו, נחשב לפורץ הדרך ולחביב הממסד האשכנזי הרבה לפני שמישהו שמע על זוהר. אבל חבריו וחוקרי התרבות משוכנעים שמדובר במראית עין. לטענתם, את עמר השמיעו ברדיו רק כי היו חייבים, ולכבוד שמגיע לו זכה רק אחרי מותו
עמר נחשב למוזיקאי המזרחי הראשון שהפך לבן בית בפטיפונים של האשכנזים בישראל, הראשון שחדר לרדיו המפא"ינקי. "אני הייתי אחד מיחידי הסגולה שהתקבלו בידי כולם, כי פשוט הייתי טוב", אמר עמר עצמו בראיון ל"מעריב" בשנת 2000. אבל חוקרי תרבות ופעילים חברתיים מאמינים שהקבלה בקרב הקהל האשכנזי הייתה יותר משאת נפש של הילד שנולד במרוקו למשפחה מרובת ילדים, ופחות מציאות תרבותית.
"הוא ממש לא פרץ את חומות הממסד", אומר רון כחלילי, איש טלוויזיה וקולנוע שיצר את סדרת הטלוויזיה על הזמר המזרחי, "ים של דמעות" וחקר רבות את הנושא. "הוא היה פופולרי כמו אריק אינשטיין, אבל לא הגיע למעמד שלו. הפייטנות נחשבה בזמנו לנחותה, המזרחים היו בדיחה. וג'ו עמר היה כוכב גדול בנישה קטנה ולא לגיטימית. הוא היה חצי בדיחה, מוקצה מחמת מיאוס. השמיעו אותו רק בגלל שהיו חייבים. הגיעה דרישה מלמטה. ההמון הכריח, ההמון רטט ורתח, וטען שמפלים אותו. אבל עמר עצמו לא היה פוליטי ולא הכניס את עצמו למשחק הזה".
ג'ו עמר נולד בעיר סטט שבמרוקו, למשפחה בת 13 נפשות שהצטופפה בדירת שני חדרים. אב המשפחה נהג להוציא כל ילד שהגיע לגיל 13 לעבודה, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. ג'ו יועד להיות רב, ולכן נשלח מיד אחרי בר המצווה שלו לישיבה בעיר מקנס, אבל בגיל 17 החליט לוותר על הקריירה המיועדת והלך ללמוד בבית הספר המקצועי שפתחה רשת אורט בקזבלנקה. שם נדבק לראשונה בחיידק הציוני והחליט לעלות לישראל.
אחרי עצירת ביניים של ארבע שנים באלג'יריה הגיע עמר לישראל ב-1956, חסר פרוטה, התיישב במושב יד רמב"ם ליד רמלה וקיווה להתפרנס מהוראה או מחזנות. החבכ רים, שהכירו אותו כזמר עוד ממרוקו, הפצירו בו להגיע לרדיו, שם הקליט את שיריו הראשונים: "ישמח משה" ו"יום זה לישראל". עובדי הרדיו הסקרנים הגיעו לראות למי שייך הקול הייחודי ולכולם היה ברור מיד שמדובר בכוכב עולה.
ההמשך היה קל יותר, עם להיטי הענק "ברצלונה", "שלום לבן דודי", "לשכת העבודה", "שיר השיכור", שאת כולם כתב והלחין עמר. בזמן שזוהר ארגוב למד ללכת, עמר ניסה לכבוש את הקונצנזוס הישראלי ויצא להופעות עם זמרי התקופה בכל רחבי הארץ ובבסיסי צה"ל. "הוא היה החלוץ בכל הנוגע למוזיקה מזרחית, כשאף אחד בארץ לא ידע מה זה", אומר אבנר גדסי. "הוא הגרסה הגברית של שושנה דמארי. אני מוכרח להגיד שלמדתי מג'ו עמר את הכל. כל דבר שיצרתי ושרתי, בא ממנו. הוא מורי ורבי".
"הוא היה החלוץ, ואת זה אי אפשר לקחת ממנו", מאשר גם איש התקשורת ג'קי לוי. "היום, כשאנחנו שומעים סלסול אנדלוסי בשיר של דויד ברוזה או שלמה ארצי, אנחנו צריכים לזכור שהוא היה הראשון שהעז לעשות את זה, ועוד בתקופה הכי מונולית'ית בתרבות הישראלית. בימים ההם דמות המזרחי נתפסה רק בצורה קומית, והמזרחיים הוצגו על הבימות כעילגים ומשעשעים. אבל עמר היה קלאסה, פשוט מעולה, ולכן הצליח למצוא חן ולרגש אפילו את האנשים שמעולם לא האמינו שיצליחו ליהנות מזמר כזה".
"הייתה לו תרומה אדירה למוזיקה המזרחית", מוסיף כחלילי. "זוהר ארגוב, חיים משה, יואב יצחק,
"אבל הוא היה צריך לכתת את רגליו, להופיע בחאפלות ולחתום על חוזה הקלטות אצל האחים אזולאי בכיכר השעון ביפו ולא אצל הד ארצי כמו כל בכירי האמנים. הייתה פה גזענות. אנחנו רצינו להיות אירופה, ולא כמו הערבים. ג'ו הזכיר לכולם את האמת, ועוד העז לשיר בחי"ת ועי"ן".
"ג'ו עמר הוא היהלום בכתר של זמרי המזרח", אומרת מרגלית צנעני. "הוא פרץ דרך לז'אנר הפיוטי, האנדלוסי. הוא האיש שפתח את הדלת לכל הזמרים הקטנים. לזוהר ארגוב, לישי לוי. לא יכולת לשמוע אותו ברדיו ולא לעבור לדום. הוא לא שר בצורה ממזרית, או פרחית, והוא ליווה אותי כל ילדותי. כל הזמרים שאני מכירה, בגילי ומטה, דומעים על לכתו. מלך אמיתי".
אבל עמר לא מצא כאן בית. ב-1965 הוזמן על ידי המפיק הנודע גיורא גודיק להופיע בניו יורק עם יפה ירקוני. בתום ההופעה הוצף בהזמנות להופיע בחו"ל, ומאז התחיל לנוע על פני הגלובוס.
בחו"ל הרוויח סכומים מכובדים ולא נאלץ להילחם על הכרה, וכשהבין זאת עקר עם משפחתו לניו ג'רזי בארצות הברית. שם חי כ-30 שנה, גידל ארבעה ילדים וחיכה לנכדים. בשנת 1997, בעקבות מות אשתו האהובה ריימונד, חזר לישראל, ליד רמב"ם, לבית שאליו הגיע כנער.
"עמר האמין באמת ובתמים שאין ישראליות אחת, ושגם לפיוטים שלו יש מקום בישראליות", אומר חוקר התרבות איל שגיא ביזאוי. "בפועל, לא קיבלו את ההנחה הזאת, אלא הקצו למוזיקה שלו את הפינה שלה, שרק בתוכה היא פעלה. הוא אמנם היה מוכר מחוץ לעדה המרוקאית, אבל השמיעו אותו רק בנישות מסוימות: אחרי השידורים בערבית, בתוכניות דת. לפריים טיים הוא הגיע הרבה יותר מאוחר, אחרי שכבר עזב את הארץ, ויותר כמחווה של כבוד".
"הייתה לו קריירה לא רעה, אבל לא מלכותית, כמו שהגיע לו", קובל ג'קי לוי. "הוא אמור להימנות באותה נשימה יחד עם יהורם גאון, בני אמדורסקי ואריק איינשטיין, אבל אפילו פרס ישראל הוא לא קיבל. לפניו, כל פעם שהשמיעו משהו עם עקבות ערביות, מיד נעלמה כל הסימפטיה והסובלנות. עמר הוא זה שסדק את האבן הזאת".
"עמר היה החוליה המקשרת בין הגלות המזרחית, לבין לידתה וצמיחתה בישראל", מסכם כחלילי. "הוא הגיע לישראל בתחילת ימיה, ועשה מוזיקה בניגוד מוחלט לקאנון. בזמן שכולם החביאו את העוד ושרו רק בחאמ פלות, הוא בעצם אמר - אני כמו נעמי שמר, כמו יוסי בנאי, ושר אנדלוסית, מרוקאית וספרדית מתורגמת.
"הוא הבין שכולם שרים שירים רוסיים ומעמידים פנים שמדובר ביצירה ארצישראלית, ושאל, למה המרוקאיות לא לגיטימית? אבל הוא היה איש מאוד תמים, ותוך דקה סומן כאאוטסיידר. הוא לא הבין שהוא שם את הבסיס למוזיקה המזרחית בישראל. רק בדיעבד הוא נכנס לקאנון. מאוחר מדי, מעט מדי".
השנים האחרונות היו רוויות קשיים. עמר עבר שני אירועים מוחיים שריתקו אותו לכיסא גלגלים, ומחלת הפרקינסון עשתה שמות בגבר שהיה פעם מלא חן וביטחון עצמי. לפני זמן לא רב נסע לארצות הברית כדי להיות עם בני משפחתו. שם, במיאמי, נפטר שלשום.
"כל החיים שלי, מגיל עשר, אני שר", אמר עמר ל"מעריב" אחרי שחזר לארץ לפני כעשור. "והחיים באמת פינקו אותי. היה לי מזל גדול. אצלי הדם אף פעם לא עלה לראש. אני הייתי סטאר, חרשתי חצי עולם. לא יכאב לי אם יבוא מישהו קצת יותר טוב ממני. איך הייתה אשתי ריימונד אומרת? 'אל תסתכל למעלה, על אלה שיש להם יותר. תסתכל תמיד למטה, על אלה שיש להם פחות, ותדע להעריך את מה שיש לך'".
נא להמתין לטעינת התגובות
