הכאב של דולורס: רות דולורס וייס בהופעה

מעבר לכוחן של המילים בהן היא משתמשת, לדולורס כח עצום בהגשה שלה, בקולה העמוק, בלחנים ובתכונה אחת נדירה שלא פשוט עוד למצוא - טוטאליות

נגה גילעם | 29/6/2009 17:36 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
מסמרת. רות דולורס וייס
מסמרת. רות דולורס וייס 
אשה-ילדה, מבוישת-מעורטלת, עצמתית. פגיעה. מצמררת, מענגת, מסמרת, בענווה שקשה לזייף, במחוות של ילד נבוך מעט ולכן מחויך, מבוהל מעט, מכונס – רות דולורס וייס בהופעה הזו לבד. ישובה אלי פסנתר. ועל אף החשש, ולמרות החיבה הגדולה ששתינו רוכשות ליהוא ירון שנעדר ("לי הוא חסר מאד" היא מסבירה), דולורס מהפנטת בכוחות עצמה, קהל שרובו ככולו כבר שבוי שלה מאז ומימים אחרים.

"טוב להיות כאן" היא פותחת, וקשה שלא לתהות על משמעות האמירה הבנאלית הזו, לכאורה, שאולי יש בה כוונה. דולורס, שחיה בשנים האחרונות בטקסס ועל אף השם האקזוטי שניכסה (דולורס – כאבים), היא אחרי הכל ישראלית בביקור מולדת. ואולי אכן טוב להיות כאן, מול קהל מבית, בהיכל שהוא בית בעצמו. לשיר ולהתפשט (למגינת ליבם של חלק – רק מטפורית) ב-עיקר-בעברית.

ביכולת עילאית, בכשרון ותבונה מוזיקלית, קולית ורגשית, דולורס מצליחה לנסח רגעים עגמומיים בלתי ניתנים לתימלול, לכדי שירה מעין טום-ווייטסית. הכתיבה - שלעתים היא ברורה, לעתים היא מעורפלת – אוחזת במניות מכובדות מקסמה של דולורס, אך אינה בהכרח העיקר.

מעבר לכוחן של המילים בהן היא משתמשת ("מונחת בלילה בלי סוף", "היה נא טוב אלי") – לדולורס כח עצום בהגשה שלה. בהופעה שלה. בקול העמוק, על רבדיו המורבידיים הכמו-צרודים,
בלחנים שאמנם עובדו גם לבס, אך עוברים מדויק וחודר כשהפסנתר הוא המלווה היחיד. בתכונה אחת נדירה שלא פשוט עוד למצוא; טוטאליות. כנות מוחלטת שכל כולה אמת ואמינות.

לרגעים נדמה שהיא על סף דמעות, מטולטלת (ומתולתלת) – וברגעים אחרים במהלך ההופעה, היא משתנקת. שנאמר, על אמת. "משירי ארץ אהבתי" הוא זה שמביא לפורקן המוחלט, לסערה רבתי שלאחריה דולורס סחוטה על במה, וגורפת תשואות. אין בה נים שמתכחש למילים אותן היא שרה, ואין נים בקהל שיכול להיות אדיש לה. אפילו ב"טנגו" האינסטרומנטלי לחלוטין הפסנתר מנגן מערכת יחסים שלמה, והמילים? לא נחוצות. הנוכחות הכריזמטית-מסתורית מספקת ועושה את שלה.

בשיר האחרון - זה שמגיע לפני הדרן ראשון, סיפור ילדים קסום ("ויהי הלילה", לטובת הנוסטלגיים ששמעו והסתקרנו) ועוד שיר ליקינטון צלול ויפהפה בלי הפסנתר – היא נעזרת ברחל. באותה תבונה מדוברת שבה היא בוררת את המילים שלה ואת השירים-של-אחרים שתפורים למידותיה העצובות, היא שואלת את מילותיה של המשוררת ותופרת להן לחן תואם. "השיר מכיל את כל המרחב שהיצירה שלי חיה בו", היא מסבירה "מאיפה היצירה ולמה היא קיימת". קודם מסבירה – אחר כך מגיע השיר; "הנה אקח את מבט עיניך, עצבו השקט, צחוקו המאיר. הנה אקח את מבט עיניך וצררתי בשיר".

***

רות דולורס וייס, צוותא, 24 ביוני. הופעה נוספת תתקיים ב-2 ביולי במעבדה בירושלים.
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים