שור, הביטו וראו
22 שנה חלפו בין "בלוז לחופש הגדול", מהסרטים הישראליים המשפיעים בכל הזמנים, לבין "הבודדים", סרטו השני של רנן שור, שייצא בקרוב בינתיים הספיק שור להקים את סם שפיגל ולהעמיד דור משובח של קולנוענים אבל גם נאלץ להדוף טענות המגמדות את חלקו בסרט המיתולוגי, להגן על סגנון הניהול השנוי במחלוקת שהנהיג בבית הספר ולהתמודד עם חרדת הסרט השני פרופיל
אפילו הוא עצמו הודה לפני שלוש שנים וחצי, מעל דפי מוסף זה, שנבהל מעוצמת הבום שחולל כבר בסרט הרציני הראשון שביים-"בלוז לחופש הגדול"-ולכן החליט לשנות כיוון. "למדתי שיש קללה בהצלחה", אמר אז. "האימפקט של הסרט היה גדול ממה ששיערתי, וזה עצר אותי. הסרט יצר הד שהייתה בו אחריות גדולה. זה מחבק ומטלטל, וגם מקשה עליך לפתוח דף ריק, דף חדש, כי זה מציב רף גבוה מאוד".
"בלוז" יצא לאקרנים ב-1987. "הבודדים", סרטו השני של שור, ייצא לאקרנים בנובמבר הקרוב. רבים מהקולגות הוותיקים שלו תופסים את 22 השנים שבתווך ככאלה שבהן הוא העדיף לשמר את הילת הגאון על ידי בריחה אל הצד העסקני של התעשייה - תחום שבו התגלה כמנהיג של מהפכות תרבותיות כשייסד את הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה והיה ממקימי בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים (שאותו הוא מנהל עד היום).
מצד שני, גם אם שור באמת ברח עד היום מעשיית סרטים עקב פחד מכישלון, העובדה היא שבסופו של דבר הוא מעלה את "הבודדים" שלו סביב אותן ציפיות ענק, שרק הלכו והתעצמו ב-22 השנים. אף אחד לא שכח לשור את "בלוז" המיתולוגי במהלך החופש הגדול שלקח מבימוי.
אף אחד לא הפסיק לחכות לסרטו הבא. אוהביו ציפו בסקרנות לקלאסיקה נוספת, שונאיו פיללו לפלופ, אבל אין ספק שכולם המתינו לפיצ'ר החדש שלו עם זכוכית מגדלת ביד. מיותר לציין ששור היה מודע לכך-ובכל זאת, הוא הלך על זה. אולי בעצם דווקא יש לו ביצים של שור.
"הבודדים", שהופק על ידי אסף אמיר ומבוסס על תסריט שכתב שור עם משה זונדר, גיא מאירסון וניר ברגמן, בהשראת אירוע אמיתי שהתרחש ב-1997, עוסק במרד של לוחמי גול?ני בכלא צבאי, שמתעורר בעקבות יחס משפיל מצד מערכת הכלא. נוסף לעיסוק בצבא, הסרט מתכתב עם "בלוז" גם באמצעות המסר ההומני המוטמע בו, וגם דרך העובדה שהאנשים שלוהקו בו לתפקידים הראשיים אינם כאלה שהתמקצעו במשחק.
הסרט פתח את פסטיבל קולנוע דרום שהתקיים לפני כחודש בשדרות, וכמה ממכריו של שור כבר הספיקו לצפות
"כצופה לא מתוחכם מדי שמנסה ליהנות ממה שהוא רואה בלי לבוא עם דעות קדומות, אני יכול להגיד שהיו קטעים בסרט שמאוד נהניתי מהם, והיו כאלה שצרבו את עיניי ואת אוזניי", הוא אומר. "ניגשתי לסרט הזה מתוך חרדה אמיתית וכנה שאולי זה כבר לא זה, ושאולי טוב היה שלא יעשה את הסרט ויבחן את עצמו, ובסופו של דבר מאוד שמחתי בשבילו שהוא לא ממש עשה לעצמו פדיחות".
אז מה צרם שם את עינייך ואת אוזנייך?
"בוא נגיד שהאקשן בבית הסוהר שם הוא קצת, איך לומר, אקשן לעניים. חוץ מזה, היה לי קצת חבל שאין מספיק פיתוח של הדמויות. יש שם איזו בחורה נחמדה, מאוד יפה, ונורא רציתי לדעת את מספר הטלפון שלה בבית, מאיפה היא באה וכו '- אבל זה לא היה. אפשר היה לחוש שנעשו שם טלאים?טלאים, שחתכו קטעים והדביקו אחרים. אבל עדיין, אני שמח בהישג המקצועי שלו ואני חושב שבסך הכול זה באמת סרט ששווה צפייה".
אלא שחובת ההוכחה המונחת על כתפיו של שור מלחיצה אף יותר מכפי שנדמה. היא לא נובעת אך ורק מהציפיות הענקיות שעורר "בלוז לחופש הגדול". לפחות מבחינתו של האדם הנושא את הקרדיט לבימוי הסרט החשוב ההוא-זה שהפיץ את בשורת הדור של "מכתב השמיניסטים" בניכר - ייתכן שמדובר בחובת הוכחה שמשמעותה סוף פסוק לוויכוח עיקש ומתמשך בתעשייה, שעניינו חלקו המדויק של שור ביצירת "בלוז לחופש הגדול".
הטענה ששבה ומועלית היא שאנשים כמו אילן דה-פריס (החתום על הפקת הסרט), ובמיוחד דורון נשר (החתום על התסריט ועל בימוי הסצנות המוזיקליות) היו אחראים בפועל גם לבימוי, ובכלל, ליצירת הסרט, לא פחות משור. "רנן ביים את אחד הסרטים עם הכי הרבה רפרנסים בתרבות הישראלית, כך שאי אפשר להכחיש שיש לו השפעה מאוד בולטת על התרבות ישראלית", אומר גורם בתעשיית הקולנוע.
"אבל העובדות שמאחורי העובדות קצת שנויות במחלקות, ואומרות שאת הסרט הזה לא הוא בדיוק ביים. אתה יכול להגיד שאו שהוא עשה את זה, או שיש לו יכולת לתפוס קרדיטים-יש הטוענים שדורון נשר בכלל עשה הכול באופן בלעדי -אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שבשני המקרים מדובר ביכולת מרשימה ".
דורון נשר, מצדו, אמנם יושב כבר זמן רב בסן פרנסיסקו (ב-2002 הוא עבר לחיות שם כשליח של קק"ל, ומאז לא חזר), רחוק מאוד ממאבקי האגו של הקולנוע הישראלי, אבל את הנושא הפתוח שיש לו עם שור עדיין לא הניח בצד.
"הנושא של 'בלוז' טעון ועמוס", הוא אומר, "אבל אם יש בינינו חילוקי דעות בענייני'בלוז' זה עניין שלו ושלי. מה שכן, אני מרגיש עם זה קצת כמו שני אנשים שיש להם סיפור משותף מהצבא. אתה יודע, ששניהם השתתפו באיזה קרב שהפך להיות ידוע ויש חילוקי דעות לגבי מה היה בקרב הזה".
אני מניח שאתה מתכוון במיוחד לשאלה מי היה הגיבור בקרב הזה.
"משהו כזה. בוא נגיד ש'בלוז לחופש הגדול' לא היה נעשה בלי שני אנשים: בלעדיו ובלעדיי. יותר מזה: אני לא יכול לתאר את החיים שלי בלי רנן, כמו שאני מניח שרנן לא יכול לתאר את החיים שלו בלעדיי. היתר זה ריקבון וכל מיני דברים כאלה, אבל עכשיו הוא יוצא עם סרט חדש, אז למה אנחנו צריכים לערבב עניינים?".
כן, אפילו נשר הרחוק לא מעז להרחיב יותר בעניין הרגיש הזה, ולסכן בכך את קשריו עם אחד האנשים החזקים והמקושרים ביותר בתעשייה המקומית כיום. בכלל, סוגיית הקרדיט המרכזי על "בלוז לחופש הגדול" היא סוגיה שאנשי קולנוע ישראלים - ובעיקר כאלה שהיו מעורבים בעשיית הסרט ועדיין עוסקים בתחום - נרתעים מלחפור בה יתר על המידה, פן ימצאו את עצמם בעימות חזיתי עם שור זועם. "צריך לזכור שזו קצת אגדה שיש מישהו שמכ חליט על הכול בהפקה", אומר אילן דה כפריס. "מה שהיה שם זו עבודת צוות. לא היה איזשהו דיקטטור מוחלט".
מה היה חלקו של דורון נשר בסרט?
"הוא נכנס בשלב מתקדם של כתיבת התכ סריט, והייתה לו השפעה מאוד רצינית עליו. אחר כך הוא עזר לביים את הקטעים המוכ זיקליים, עזר גם בעריכה, ובכלל, היה מאוד פעיל ביצירת הסרט. שוב, מבחינת ההפקה זו הייתה עבודה משותפת, ושלושתנו - דורון, רנן ואני - נושאים בקרדיט המפיקים. באופן לא פורמלי, אגב, גם אני הייתי שותף לחלכ קים בכתיבת התסריט".
איך רנן תפקד שם כבמאי?
"בהחלט היה לא קל. בשביל רנן זו הייתה התנסות ראשונה, ואתה יודע, לפעמים יש לבכ טים, היסוסים. עבודה ראשונה בסדר גודל כזה תמיד תלווה בדברים האלה. אני זוכר שם את רנן כעקשן, אבל במובן החיובי של המילה. הוא היה נמרץ מאוד, לא התעייף אף פעם, וכן, הוא גם היה מרוגש כי זה היה הסרט הראשון שלו".
והאחרון, למשך שנים ארוכות.
"תראה, כמו הרבה אנשים שעוסקים בקולכ נוע, בתקופות מסוימות של החיים חלקנו בוחכ רים בג'ובים אחרים, שמשיקים לעשייה עצמה. זה בעצם מה שרנן עשה".
"אני זוכר גם את דורון וגם את רנן על הסט", מספר שרון ברכזיו, שגילם את דמותו של קובי ב"בלוז", "וגם כשנפגשתי איתו בבית שלו אחרי האודישנים, שניהם היו שם, אבל רוב השיחות שלי שם היו עם רנן. אני יודע שהרבה אנשים בטח אמרו לך שלדורון נשר היה חלק גדול בהובלת הסרט הזה, אבל אני לא הרגשתי את זה. כל הדיאלוג שלי היה מול רנן, לא מול דורון, ואני רוצה להגיד לך שהוא באמת אדם מיוחד, ושבעבודה איתו יכולת להרגיש שהוא נותן המון כבוד לשחקנים שלו והרבה מאוד מקום לביטוי. לי, באופן אישי, תמיד הייתה הרגשה נורא רגועה במהלך העבודה איתו".
"עזרה מאחרים זה הדבר הכי מתבקש והכי טבעי בעשייה קולנועית", אומר הבמאי ג'אד נאמן. "תמיד מייחסים סרט לבמאי מסוים, אבל יש בזה פיקציה. רנן מלכתחילה לא התכוון לעשות את זה לבד, לדעתי".
שור, רווק ואב לבת (גאיה, 16) מבת זוג לשעבר, נולד לפני 57 שנה. כשהיה בן חמש עבר לתל אביב עם משפחתו הירושלמית (אביו, הרופא פרופ' שמואל שור, ואמו, לאה הלר, בתו של הרב אברהם זיידה הלר).
הוא התאקלם היטב, בעיקר הודות להיותו ילד בעל יכולות מנהיגותיות מובהקות, שבהמשך התגלה גם כבעל כישרון בימתי גדול, הן במשחק והן בשירה. משיכתו העזה לעולם התיאטרון כילד וכנער באה לידי ביטוי בפעם הראשונה כשגילם את דמותו של דודג'ר החמקן במחזה "אוליבר", שהועלה לפני 43 שנה בתיאטרון הבימה, ואת דמותו של יורש העצר במחזה "המלך ואני", שהעלה גיורא גודיק.
"הוא היה חמד של בחור, מוכשר ברמות, וזה בא לידי ביכ טוי במשחק שלו, בשירה שלו, בנוכחות המכ דהימה שלו על הבמה", מספר השחקן והמפיק חיים הדר, שהיה אחד הילדים ששיחקו אז לצד שור ב"אוליבר". " היה פשוט כיף להיות בחברתו.
בדרך כלל ילדים מקנאים אחד בשני, אבל אצלו לא היה את זה. הוא היה מאוד ישר, מאוד הגון, מאוד נאמן. כבר אז הוא היה כריזמטי, פרפקציוניסט. אני זוכר למשל שתמיד הוא היה מתווכח עם הבמאי שרגא פרידמן מאחורי הקלעים ואף פעם לא ויתר לו. אני מניח שכבר אז התפתחו אצלו היכולות האדמיניסטרטיביות האלה, ותראה איך זה בא אצלו היום לידי ביטוי בסם שפיגל".
בהמשך, אחרי שהתנסה גם בעבודה ברדיו (ככתב נוער בתוכנית "רדיועשרה" בקול ישראל), הבין שמה שמושך אותו יותר מכול הוא עולם הקולנוע, וכבר בהיותו בן 16, תלכ מיד בעירוני א', ביים סרט קצר בשם "דודה אריאלה" וזכה איתו בפרס בתחרות "קולנוע לנוער".
באותה תקופה הוא החל לצלם גם חתונות כדי להשתפשף בתחום, ונהג לתעד את חבריו לשכבה, מתוך מטרה מוצהרת לאסוף חומרים לסרט על חבריו ועל התקופה שבה חיו (בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור) - מה שהפך שנים מאוחר יותר ל"בלוז לחופש הגדול".
"במשך כל הזמן הזה היה ברור שהס כ רט מתבשל אצלו", מספר אחד מחבריו לשכבה. "אין ספק שהוא תכנן לעשות את הסרט הזה, על החבורה שלנו, עוד כשהיה בתיכון. זה היה מין שעטנז כזה של אורח החיים שלנו באותן שנים. זו הייתה יצירת חייו".
בצבא שירת שור בלהקת פיקוד מרכז לצד אנשים כמו שלמה בראבא, שלומית אהרון ושם טוב לוי, ומשם עבר לשרת ככתב צבאי של עיתון "במחנה" ושל גלי צה"ל. סדרת כתבות שהכין אז על הקרבות בעמק הבכא הייתה מוכ עמדת בשעתו (1974) לפרס סוקולוב.
למעשה, שור היה זה שטבע את המונח "עמק הבכא" כשתיאר את קרב הבלימה ברמת הגולן. תוך כדי עבודתו ככתב צבאי שור שימש גם מבקר קולנוע ("במחנה"), ובמסגרת זו ראיין את אורי זוהר, נחשף לסרטיו, השקיע לא מעט בניתוכ חם ובפירושם, הגדירם בראשונה כ"קולנוע תל אביבי" ופרש את משנתו עליהם במאמר "הבבואה הצברית בסרטי אורי זוהר", שעם הזמן הפך לחלק בלתי נפרד מכל תוכנית ליכ מודים אקדמית שעוסקת בקולנוע הישראלי.
את השתלמותו הפורמלית בקולנוע עשה שור באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל שימש, בין היתר, גם כעוזר במאי ומלהק של ג'אד נאמן בקלאסיקה "מסע אלונקות". "רנן היה אחד השותפים החשובים בסרט, ותרם תרוכ מה חשובה לעשייתו ולליהוק", אומר נאמן. "זיהיתי אצלו כבר אז את האהבה לקולנוע ואת ההתמקצעות. למעשה, אנחנו חברים טובים עד עצם היום הזה, אבל זה לא שלא רבנו ולא צעכ קנו אחד על השני במשך הזמן. בוא נגיד שתכ מיד היו בינינו חילוקי דעות אמנותיים".
ולמה להערכתך לקח לו זמן רב כל כך עד שיצר סרט נוסף?
"באמת שאין לי תשובה. כנראה שהוא פשוט היה צריך לצבור כמה מלחמות כדי לגבש את העמדה שלו לגבי המיליטריזם הישראלי, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב'הבודדים'".
במהלך הלימודים שור כתב וביים שני סרטים קצרים שעסקו בנושא החביב עליו, צה"ל -"אפטר" (בהשתתפות מוני מושונוב, דליק ווליניץ, חנן יובל ועוד) ו"הקרב על מבצר וויליאמס" (בהשתתפות דורון נשר).
"זו הייתה תקופה שבה כל חייל צבר בסרט היה צריך להיות בלונדיני ויפה בלורית, ולכן בכל הסרטים האלה אני שיחקתי", נזכר ווליניץ. "מצד שני, כבר אז יכולת להבחין ששור הולך לכיוון אסכולת המשחק האמין. אתה יודע, של לשחק באנדרסטייטמנט. רנן ידע ליצור אמינות, סוג חדש של קולנוע שלא משחקים בו כמו בתיאטרון. אני זוכר שהייתה שם איזו סצנה שמוני מושונוב ואני התגלגלנו בה בצחוק שוב ושוב, אבל למרות שחומר הגלם היה נורא נורא יקר, רנן דווקא קיבל את זה מאוד יפה".
כמה שנים מאוחר יותר, כשחזר מהשתלמות בארצות הברית, החל ללמד קולנוע באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל סייע להעברת התמיכה הציבורית בקולנוע ממשרד המסחר והתעשייה למשרד החינוך והתרבות באמצעות הקמת הקרן לקולנוע ישראלי (עם ג'אד נאמן ויעוד לבנון). בנוסף שימש כמרכז מגמת הקולנוע בבית צבי ועשה סרט קצר על חתונת ילדיו החוזרים בתשובה של אריק איינשטיין ("חתונה בירושלים").
לפרויקט חייו הראשון - "בלוז לחופש הגדול" - הוא נכנס ב-1985, עם המפיק אילן דה כפריס, התסריטאי דורון נשר והשחקנים העלומים (דאז) יואב צפיר, שחר סגל, דור צוויגנבאום ואחרים.
מהרגע שבו עלה בראשונה, בפתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים (1987), משך הסרט תשומת לב בארץ ובע עולם, ומאוחר יותר הוקרן ב-30 פסטיבלים, זכה בפרס הסרט המצטיין בפסטיבל הישראלי בניו יורקעלוס אנג'לס ובפרס חביב הקהל בפסטיבל שיקגו, ותואר על ידי מבקרים בנכר כ"גרסה הישראלית של 'שיער'".
לדעתו של מיכה שגריר לפחות, הבסיס הביקורתי חתרני ל"בלוז" הונח הרבה קודם לכן, ב-1970, בסרט תיעודי שעשה שגריר על עירוני א', ובו התמקד בהווי שכבתו של שור.
"רנן תמיד אמר שהסרט הזה נתן לו השראה ל'בלוז לחופש הגדול'", אומר שגריר. "גם שם דיברו על זיונים, על לא להתגייס לצבא ועל דברים אחרים, שהיו מאוד חתרניים בזמנו. העובדה היא, בכל אופן, שרנן ביקש ממני לבוא ולהנחות את הקרנת הבכורה של 'בלוז'".
"כאדם שלא יותר מדי אמון על החשיבה הציונית, אני יכול להגיד ש'בלוז' היה ציוני מדי לטעמי, אבל אחרים חושבים הפוך ממני", מפרש מבקר הקולנוע מאיר שניצר, שלמד שתי שכבות מעל שור, גם בבית הספר וגם באוניברסיטה.
"אבל מבחינת הנרטיב הקולנועי עצמו, זה בהחלט סרט שתרם תרומה גדולה בכך שהצליח לעשות את מה שקודע מיו לא הצליחו - לרתום את סרטי ההתבגרות/נעורים/חבורות למעשה פוליטי. זה היה בעצם הסרט הראשון שהצליח להציג דור ולעמת אותו באופן די מהפכני מול מהפכת הסטודנטים של 1968 באירופה ומול המחאה נגד המעורבות האמריקנית בווייטנאם. הוא תפר לתוך הנרטיב העולמי גם את הנוער הישראלי, וזה אקט פוליטי מרשים ביותר".
אלא שאז החליט שור לזנוח את העשייה האמנותית לטובת עבודה מנהלתית-פדגוגית במסגרת מפעל חייו השני - בית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל. מכריו, אגב, חלוקים בדעותיהם בנוגע לסיבה שגרמה לו לעשות את המהלך הזה.
"שור הוא אדם שניצל, במרכאות, מתסמונת הסרט השני בכך שהתחמק ממנו", טוען שניצר. "צריך לזכור שפחות או יותר באותו זמן שהוא עשה את 'בלוז לחופש הגדול', רפי בוקאי המנוח עשה את 'אוונטי פופולו', שהיה סרט יוצא מגדר הרגיל, אבל הוא נפל לתוך התסמונת הזאת כשעשה את הסרט השני, הגרוע, 'מרקו פולו'. רנן חסך את זה מעצמו".
"יש כאלה שאומרים שאולי אין לו מספיק יכולת אמנותית או כוח להתמודד עם יצירה ולכן הוא פנה לאדמיניסטרציה ולפדגוגיה", אומר מיכה שגריר, "אבל עד כמה שאני זוכר, אנחנו היינו אלה שביקשנו ממנו לנהל את בית הספר, ונאלצנו לעבוד לא מעט כדי לשכנע אותו".
הבחירה הוכיחה את עצמה: שור השכיל לנתב את סם שפיגל בדרך שמתכתבת עם תרבות המיינסטרים ועם ערוץ 2, שהחל את שידוריו במקביל לפתיחתו, ויחד עם זאת הקפיד לשמור על צביון עמוק, כזה שמעדיף את שאלות ה"איך" על פני שאלות ה"מה", כפי שבא לידי ביטוי במאות הסרטים שיצרו תלמידיו ובוגריו.
התוצאה הייתה הצלחה אמנותית ואדמיניסטרטיבית מסחררת, בקנה מידה עולמי - בעיקר הודות לדרך המרשיע מה שבה הצליח שור להפיץ את בשורת בית ספרו בחו"ל, ולשלב אותו באיגוד בתי הספר של אירופה. בהמשך שור אף נבחר לנשיא בית הספר לקולנוע של אירופה, והוביל את סם שפיגל לזכייה בכ-250 פרסים בינלאומיים, ביניהם 15 פרסי "בית הספר הטוב בעולם" ואינספור הוקרות בפסטיבלים חשוע בים. רשימת בוגריו אקסקלוסיבית בהתאם: ניר ברגמן, עודד דוידוף, דוד אופק, יוסי מדמוני, גלעד עדין, רענן אלכסנדרוביץ' ועוד ועוד.
במקרה של "סם שפיגל", אין ויכוח בתעשייה על מידת מעורבותו של שור בעסק. "סם שפיגל זו יצירה של אדם אחד מבחינת היוזמה והביצוע", אומר ג'אד נאמן. "מובן ששותפים שם עוד הרבה מאוד מורים, אבל הוא יצר את זה בזמנו כאלטרנטיבה לכך שלא היו כאן הרבה בתי ספר לקולנוע, בטח לא בקונספט שפונה למיינסטרים. זה מאוד תרם לאפשרות של הקולנוע לצבור לעצמו קהל באותן שנים, ובעצם עד היום".
"רנן הוא בנאדם שמצד אחד די מתחשבן עם אנשים ומצד שני לא עושה חשבון לאף אחד", אומר שגריר. "הוא לא בנאדם נוח לבריות. הוא מתערב מאוד בפרויקטים של תלמידים, למשל. ומה לעשות, יש אנשים שהוא נוח להם עד כדי אינטימיות ויש כאלה שהוא מאוד לא נוח להם. מה שכן, יש בו גם גמישות. הוא מבין דבר וחצי דבר בפוליטיקה של בתי ספר - ואני לא אומר את זה לגנאי".
כנראה זאת הסיבה לכך ששיטת הניהול של שור לוותה במהלך השנים בטענות רבות מצד תלמידים ובוגרים כלפיו, באופן אישי. "הכינוי שלו בסם שפיגל הוא 'המח"ט'", מספרת אחת מתלמידותיו לשעבר. "בוא נגיד שאין הרבה חדוות חיים בבית הספר הזה. יש שם משהו מאוד קודר והרגשה קצת דיקטטורית. רנן הוא איש מאוד קפדן, לא נחמד, מאוד סגור - אבל מה, יש לו קשרים טובים עם כל הבמאים הכי נחשבים, כך שאם יש במאי או שחקן שמוצאים חן בעיניו, הוא יכול לדאוג להם לקשרים עם מי שרק בא להם".
"מי שרוצה ללמוד קולנוע והולך לסם שפיגל, עושה טעות איומה", אומרת בוגרת אחרת של בית הספר. "כשאתה עושה סרט, משקיע בו מאה אלף שקל, והסרט לא מתאים לקורפוס של רנן - אתה מגלה שהוא לא מטופל, לא מופץ ונשאר על המדף, למע רות שהוא יכול להיות הסרט הכי טוב בעולם. הדיקטטורה הזאת בלתי נסבלת. הסרטים שם פשוט נתונים לחסדיו של רנן, אפילו לא לאלה של בית הספר. כולנו עברנו שם סללום רגשי שלא אמור לההתרחש במוסד אקדמי שיש עליו איזשהו פיקוח, שאמור לעבוד לפי סטנדרטים אובייקטיביים".
אחת הדוגמאות היותר מיתולוגיות בסם שפיגל לאופן שבו ניהולו הקשוח והקפדני של שור מתנגש לעתים ברצון שלו לאפשר לתלמידיו חופש פעולה ותעוזה מלא, היא סיפורו של הבמאי אילן שושן, בן המחזור הראשון.
"הוא פשוט הלך וראיין במדרחוב בירושלים נערות בנות 16 על זיונים, לצורך סרט תיעודי", מספר שגריר. "היה בזה משהו קצת לא פוליטיקלי קורקט, בלשון המעטה, והוא עשה את זה על דעת עצמו - כנראה כדי להדהים את המורים ואת החברים על ידי חומר עם ביצים, תרתי משמע. כתוצאה מכך היה ביני לבין רנן ויכוח אם לזרוק אותו או לא. רנן טען שזו שבירת משמעת ושצריך להעיף אותו כדי לשמש דוגמה לתלמידים אחרים, אבל מצד שני עמד העניין של חופש הדיבור והעובדה שאנחנו בעצם רוצים לטפח מקוריות וביצים. אני הייתי בעד להשאיר אותו, כי לא חשבתי שזה ביג דיל וגם לא רציתי שהוא יהפוך לגיע בור מיתולוגי, אבל בסוף קיבלתי את דעתו של רנן וסיכמנו עם שושן שהוא יעזוב".
שושן עצמו מציג את הסיפור קצת אחרת. "קודם כול", הוא אומר, "אלה לא היו ילדות בנות 16 אלא אנשים בני 60 ומעלה, וזה גם ממש לא היה על זיונים. זה היה סרט פרוע כזה, ומה שקרה בעקבותיו זה שהחלטתי לעזוב את בית הספר בעצה אחת עם מיכה. האמת שהוא בכלל הציע לי להישאר, אבל אני לא רציתי".
וגם רנן לא רצה, לפי מה שהבנתי.
"רנן ליווה אותי במהלך כל הלימודים, אבל כן, הוא קצת היה בשוק מהסרט הזה, וברגע שראיתי שדברים כאלה מחרידים אותם, ושרק דברים כמו פוליטיקה וערביםעיהודים מעניינים אותם, החלטתי לעזוב. מובן שכל זה לא סותר את העובדה שרנן שור הוא אדם גדול שפיתח כאן דורות של קולנוענים מהמדרגה הראשונה. זה דבר שמאוד חשוב לי להבהיר, בלי קשר למע קרה הפרטי שלי".
דוד אופק, חברו למחזור של שושן, העדיף ליישר קו עם אופיו הקשוח של המוסד. באחת הסצנות מתוך הסרט הדוקומנטרי שאופק יצר על בני מחזורו, אגב, נראה שושן כשהוא מקניט אותו על כך שוב ושוב במשפטים כמו "תפסיק כבר ללכת אחרי רנן לכל מקום ולעשות כל מה שהוא אומר לך!".
"יש תלמידים שקרובים יותר לרנן ויש כאלה שפחות - וזה דבר טבעי", אומר אופק. "אני הרגשתי שהעבודה עם'אמא שתלע טנית' דווקא סייעה לי בהמשך הדרך, בכל מה שקשור לפוליטיקה של ההתנהלות מול גופי שידור וחברות הפקה. בינינו, אני חושב שבמאי טוב הוא גם פוליטיקאי טוב, מכיוון שבשני המע קרים מדובר ביכולת לתמרן בין הרבה דברים ובין הרבה אנשים - וכן, יכול להיות שזו הסיבה שרנן עצמו מוצלח בשני הדברים".
נא להמתין לטעינת התגובות
