נכנס לגרוב היהודי: אריאל זילבר בהופעה
גבירותיי ורבותיי, אריאל זילבר: אושיית רוק ישראלית בזקן לבן וחיבה בלתי מוסתרת למאחזים בלתי חוקיים. האמנם? בקול עמוק, קצת צרוד ועם חבטות מדוייקות בקלידים, הוא סיפק בחמישי את הסחורה - והקהל התמוגג
כנראה שההפתעה הגדולה לא תבוא הערב מהקהל, אני מציין לעצמי ביבושת, ובוחר לי פינה בחלל ההופעות המצומצם של האוזן (ההופעה בעמידה). נותרה עדיין שאלה מסקרנת אחרת - איך נראה אגדת הרוק, דינוזאור במונחים מקומיים, אחרי שחזר בתשובה?
אריאל זילבר בן ה-66 עולה לבמה בחולצה לבנה מגוהצת, ציציות ארוכות, זקן עבות וכיפה של הרבי מלובביץ', ומתיישב ליד הקלידים. מבין שערות הזקן הלבנות והקמטים העמוקים שחורשים את הפנים ניתן בקושי לחלץ את תווי פניו המוכרים של מי שהיה הקלידן של תמוז ויוצר בעל מניות יסוד ברוק הישראלי, אבל מספיק "בדה בה דואה" אחד והכל מתחבר בחזרה. עוד נחזור לזה.
הגעתי ברגשות מעורבים. מצד אחד יש לי הרבה סימפתיה והערכה לפועלו של זילבר, מימי השותפות הפורייה עם שלום חנוך, דרך הלחן לפרסומת "צריך פיס בחיים" ועד "מסך עשן". מצד שני, אני סולד מדמותו הציבורית, כאיש ימין קיצוני שלא מהסס להכפיש קיבוצניקים וערבים, להלחין זמרירים לברוך מרזל ולקרוא לשחרורו של יגאל עמיר.
ובכן, ממרחק של שני מטרים השד לא כזה נורא, ומאידך זכורים דברי סרקוזי על ליברמן, שגם לה-פן הוא אדם נחמד בשיחות סגורות. נצטרך כנראה לוותר על הכרעה בסוגייה העקרונית הזו ולגשת לעניין המוזיקלי.
ובעניין המוזיקלי יש לזילבר עדיין הרבה מה להציע. את ההופעה הוא פותח עם "המיואשים" דווקא, ומסביר שאחרי שסחב את הפסנתר החשמלי במדרגות (לזילבר חסרה כף רגל), הוא שאל את עצמו האם הוא בחר במקצוע הנכון. הקהל מגחך בסימפתיה, מה שמעודד את אריאל לתת שיעור תורה מקוצר ראשון (רבים כאלה יבואו עוד בהמשך) ולהסביר
אחר כך הוא נותן סרייה של להיטים: "תן לי כח", "חבר של קבע", "אגדה יפנית", "אהבה שקטה" (מימי תמוז). לא מזמן אגב ראיתי את "נערות ריינס" עושות קאוור לשיר הזה בדיוק, ואין מה להשוות בין הביצוע המחופף והלא קשור של הריינסיות למה שזילבר עושה לשיר הזה. הוא אולי לא זוכר את כל המילים ומשלים מדי פעם ב"בדה דואה בו" ודומיו (המניירה החמודה הזו די נוחה עבור זמרים שזכרונם נחלש), אבל הוא שר עם נשמה אמיתית. בקול עמוק, קצת צרוד ועם חבטות מדוייקות בקלידים, הוא מספק את הסחורה - והקהל מתמוגג.
בכלל, הביצועים כולם מהודקים, הסאונד טוב, הגיטרה של יוני אמבר מפיקה דיסטורשנים במידה, התופים של איתן רז מעודנים והבס של עידו גונן מדוייק. שלושת נגני הליווי צעירים למדי (נראה שהמתופף עוד לא ממש מתגלח) ו-, תסלחו לי על הקלישאה, זה כיף לראות את החיבור שלהם לזקן השבט.
בשלב מסויים של ההופעה נדרש זילבר לשאלה שנדמה לי שהטרידה את כולנו – איך הוא, שמברך על כל שלוק מים שהוא שותה וחובש כיפה של "מלך המשיח", שר בפאב את כל להיטיו הפרובוקטיביים (לפחות לזמנם – "הזיות על מין" וגו')? ובכן - לשיטתו, השירים שלו עוסקים עכשיו לא בתשוקה שבינו לבינה אלא ב"אהבה של האדם למקום". וכך הכל בא על המקום בשלום.
הקהל נסחף עם הגרוב היהודי ומבקש ממנו במפגיע לתת כמה מלהיטי המרזל שלו, ויש לו ברוך השם לא מעט ("יש דין ויש דיין", "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים", וכמובן "יהודי לא מגרש יהודי"). אבל זילבר מפתיע דווקא בגישתו המעודנת ומסביר ש"שירי מחאה הם בעד הרס ואילו אנחנו בעניין של לבנות, לבנות את מדינת הקדוש ברוך הוא". בסופו של דבר הוא מתרצה ושר את "הכריש" שכתבה נעמי שמר בימי פינוי ימית העליזים ("אז הסרדין במר ליבו/ הריע באזני אויבו:/ תמורה שלום גדול-גדול/ אני מוכן לתת הכל").
כמעט שעתיים של הופעה אנרגטית נחתמות ב"מיליארד סינים" הבלתי נמנע ("שבע מאות מיליארד כוכבים בחלל/ בקושי מסתדר עם עצמי"), הקהל מבסוט עד הגג, ומבחינתו נראה היה שניתן היה לתת ב"רוצי שמוליק" עד קריאת שמע של שחרית.
אז מה היה לנו? אושיית רוק ישראלית בזקן לבן וחיבה בלתי מוסתרת למאחזים בלתי חוקיים, שלושה נגנים צעירים שליוו אותה בכישרון, וקהל מסופק עד האוזניים שקיבל גם את "החברה להגנת הטבע", גם את "ואיך שלא" ובתור בונוס גם התחמם קצת באורה של תורה. מומלץ.
***
אריאל זילבר באוזןבר, 2 ביולי
נא להמתין לטעינת התגובות
