מתים על מטאל: ראיון עם להקת Ferium
להקת 'Ferium', המורכבת מארבעה צעירים מהקריות וממפיק מוזיקלי שהפך להיות גיטריסט נוסף לעת מצוא, תייצג את ישראל בפסטיבל ווקאן העולמי למוזיקת מטאל. רגע לפני הפריצה הגדולה וערב הופעה בחיפה מדברים החברים על החיים בצל המוזיקה, השירות הצבאי, המעריצים שמתגבשים וכבר מזהים אותם ברחוב והעתיד המקצועי
בתחרות עצמה אף צירפו את המפיק המוזיקלי שלהם, שנמצא באמצע שנות העשרים שלו, כגיטריסט נוסף. אבל זה לא הגבול מבחינת החבורה הזו, שתשיק במועדון הסיטי הול ביום רביעי הבא את איי.פי. הבכורה שלה, "The New Law", והיא מתכוונת לשחזר את הזכייה ההיסטורית מהשנה שעברה של הלהקה הישראלית The Fading בתחרות.
אז תרשמו לפניכם את השמות: טירן עזרא (סולן), גיא גולדברג (גיטרה), אלרם בוקסר (גיטרה), איל בן שושן (גיטרה בס) ועדי אלקובי (תופים), הולכים לעשות את זה בגדול.
פריום, השם הלטיני לברזל, כולל הקונוטציה לסגנון המטאל, הוקמה כלהקת קאברים לשירי מטאל ופאנק לפני למעלה לשנה על ידי גולדברג ואלקובי, וכללה בנוסף עוד שני חברים, נגן וסולן, שבהמשך נפרדו לשלום כשבמקומם צורפו בן שושן ועזרא. בוקסר, החבר החמישי בפריום, הגיע לאחת ההופעות של ההרכב המחודש, התלהב ובו במקום החליט להציע את עצמו כמפיק מוזיקלי, הצעה שהתקבלה מיד. השאר הוא היסטוריה.
פריום רואה עצמה מושפעת בעיקר משלוש להקות מטאל: Pantera, Textures ו-Meshuggah הסקנדינבית, כשכל אחד מחבריה מביא את הערך המוסף שלו ללהקה: בן שושן אחראי על הפן המלודי, עזרא על הליריקה, בוקסר הוא כאמור איש החזון והרוח החיה מאחורי הקלעים, אלקובי הוא
"בצפון יש סצנת מטאל די מצומצמת", מספר בוקסר, המתפקד גם על תקן המבוגר האחראי בלהקה. "יש באזור להקות טובות, אבל רובן עוברות למרכז כי שם יש ביקוש יותר רציני למה שהן עושות. אני מקווה שאנחנו נשנה את זה, כי אנחנו לא מתכוונים לעבור לשום מקום אלא להמשיך לפעול מכאן".
בן שושן: "זו בדיוק הסיבה שבגללה החלטנו לעשות את הופעת ההשקה שלנו דווקא בבית שלנו, בחיפה, ואנחנו מתכוונים לגרור לצפון את התחת של האנשים מהמרכז ומהדרום".
גולדברג: "אנחנו יודעים על לפחות עשרה אנשים שיגיעו מאילת לחיפה, שזה כבוד".
איפה כבר הופעתם בארץ?
בן שושן: "חוץ מהצפון והדרום הרחוק, רוב ההופעות היו במרכז ובחיפה. הופענו בתל אביב, בהרצליה, בכפר סבא ובחיפה. לפעמים אין לכל האנשים את היכולת להגיע מהדרום אלינו, אז אנחנו צריכים לבוא אליהם. יש מקומות שאנחנו כבר מסמנים כמטרה, כמו באר שבע וקרית שמונה. אנחנו בדעה שצריך להגיע עד לאחרוני האנשים שרוצים לשמוע אותנו".
בוקסר: "לדעתי, וככה זה היה עם יתר הלהקות שלי עד היום, אסור להופיע יותר מדי בארץ, בגלל שהסצנה פה קטנה ובסופו של דבר אם אותו קהל יבוא אליך לכל ההופעות האלה, אז במה חידשת?".
ביום שאחרי הופעה עדיין צריך לקום בבוקר לעבודה או ללימודים. איך משלבים בין החיים הרגילים לבין הדרישה של הלהקה?
בוקסר: "אני לא מתכוון לקום יותר בשעות כאלה של היום, שיהיה ברור. אם אתה רוצה, את הראיון הבא נעשה בשתיים לפנות בוקר. וברצינות, אנשים צריכים להבין שלהיות רוקסטאר זה לא לחיות כמו מלך, לשבת כל היום בבית וללכת להופיע בלילה. זה פשוט לא עובד ככה: צריך ללמוד ולעבוד כדי שיהיה לך בסיס כלכלי להחזיק את עצמך. זה שיש לך אהבה מאוד גדולה למוזיקה, אתה מנגן ומופיע וגם יש לך פלוס גדול בזה שאנשים גם אוהבים את מה שאתה עושה, זה לא אומר יותר מדי".
את ארבעה מחברי הלהקה אני פוגש בבוקר יום שלישי, ורגע לפני הראיון, בתיאום עם אביו של בן שושן, הם מנסים לסדר לעצמם כרטיסי טיסה לגרמניה לתחרות העולמית. מעבר להשקעה הפיזית בהופעות עצמן, ברור שללא התמיכה הכלכלית מצד משפחותיהם הדברים היו הופכים להיות קשים מאוד מבחינתם. החבר החמישי בלהקה, עדי אלקובי, כבר גויס לצבא ולא יכול היה להשתתף בראיון.
ואם כבר מדברים על צבא, חברי הלהקה, שרובם בגיל גיוס, אוחזים בדעה משותפת שמדובר במשהו מהותי וחשוב. עם זאת, לכל אחד סייגים שונים בנושא, לא מסיבה אידיאולוגית, אלא דווקא בגלל הסיפורים האישיים הלא קלים של שניים מחברי הלהקה.
בוקסר: "אני אישית חושב שלילדים מוכשרים עם הרבה עתיד בידיים, גיוס לצבא הוא דבר בעייתי ובאיזה מקום זה משהו שיעצור אותנו. למי שמשרת בצבא אין יותר מדי זמן להשקיע בדברים, החל מנגינה וכלה בכתיבה, וכשאין לך את הזמן הזה, דברים נעצרים ואני לא מדבר על הקושי בלנסוע להופעות בארץ. לגבי חו"ל אין מה לדבר בכלל. אתה כבר יודע שבגלל שהייתה בעיה עם השחרור של עדי לתחרות בארץ כמעט לא היה ללהקה מתופף, ותבין מה זה היה מונע ממנה. עם זאת, אני חושב שגיוס זה דבר חשוב, גם כתרומה למדינה וגם ברמה האישית, כי זה משהו שמכין ומעצב אותך לעולם האמיתי".
גולדברג: "אני כרגע לא יכול להתגייס בגלל סיבות אישיות, וזה שיש לי להקת מטאל לא קשור לעניין. אני מאמין שגיוס הוא דבר חשוב למדינה ולי, אבל כרגע אני כבר גר שנה עם סבתא שלי ולעבור תלישה נוספת מהמציאות שלי זה משהו שיפגע בי הרבה יותר מאשר יעזור לי, מעבר לעובדה שאני יותר אבזבז כסף למערכת מאשר אתרום לה".
בן שושן: "כמובן שיש יוצאים מן הכלל כמו בכל דבר, אבל מחובתו של כל ישראלי להתגייס ולתרום. בשורה התחתונה אני חושב שזה חשוב לעבור שירות צבאי וכל אחד יכול למצוא לעצמו תפקיד שמתאים לו. גם לעבוד בעבודה משרדית או להיות מש"ק ממטרות וכל התפקידים האלה, בלעדיהם לא הייתה לך מערכת צבאית טובה. ככה שלכל בן אדם יש מה לתרום. כמובן שאני אתגייס, כי אני חושב שאדם כמוני יכול וצריך לשרת בצבא במסגרת שמתאימה לו, ואם הצבא מציע אותה, צריך לקחת אותה בשתי הידיים".
עזרא: "לצערי, כיוון שאני יתום צה"ל כבר שבע שנים ויצא לי לחוות את התרומה הזאת על בשרי, אני לא מתכוון להתגייס. מה שקרה פשוט שינה את דרך המחשבה שלי, ומאוד קשה לי להיכנס למערכת שדי שיבשה לי את החיים מבחינת התמודדות רגילה של בן אדם נורמאלי. אבל אני לא אוותר על שירות כלשהו למדינה וכנראה שאלך לעשות שירות לאומי".
הדרך של כל אחד מחברי פריום אל המטאל הייתה דומה, אך גם שונה במובנים רבים. לכל אחד היה אח או חבר שהכניס אותם לקטע, אבל חלקם הגיע מרקע מוזיקלי אחר לגמרי. בבית של בן שושן, למשל, שומעים מוזיקה ים תיכונית ויוונית, גולדברג התחיל את דרכו מנגינת יצירות קלאסיות על פסנתר ובוקסר היה שר שירים של פברוטי וחוליו איגלסיאס עד שקולו נעשה נמוך, לטענתו בגלל העישון.
בוקסר: "את הטקסטים לשירים כותב טירן, אבל תהליך כתיבת המוזיקה לשירים מתגבש לאט לאט. אנחנו יושבים אצלי באולפן או בחדר החזרות ובודקים כל הזמן במה צריך להשתפר ומה צריך ללכת לפח. איל הוא הכותב העיקרי של המוזיקה, אבל לאט לאט גם אני מתחיל לכתוב, ובנוסף כל אחד מאיתנו מוסיף את השטיק שלו".
עזרא: "הבסיס לכתיבת המילים הוא בעצם לשמוע את השיר כולו, אחרי שהם מסיימים אותו, או לשמוע קטע שהם כתבו ואז לכוון אליו את כל הרגש ולתת לו רעיון כללי".
האם את Retina, השיר ששלחתם לתחרות הישראלית ושיופיע באי.פי. החדש, בחרתם באופן מקרי לחלוטין?
בן שושן: "באותו הזמן אהבנו אותו יותר מאשר שאר השירים וזה הוכיח את עצמו, כי איכשהו השיר הזה הפך להיות ההמנון של פריום. זה ישתנה אחרי שהאלבום ייצא, כי יש לנו חומר הרבה יותר בוגר והרבה יותר מיוחד מזה".
גולדברג: "לדעתי הז'אנר של השיר הזה הוא משהו שאין להקות בארץ שעושות אותו, ומשווים אותו לכל מיני להקות גדולות. אין להקה שנשמעת כמונו בארץ. נקודה".
את השיר שזיכה אותם במקום הראשון בפסטיבל "הללויה" שלחו חברי הלהקה רק שלושה ימים לפני השלב הראשוני של התחרות, שאליו הגישו מועמדות כארבעים להקות מטאל מכל הארץ. אז קיבל הסולן עזרא טלפון מיותם אבני (המכונה Defiler), סולן להקת Prey For Nothing, כתב המגזין "מטאליסט" ודמות מפתח בסצנת המטאל בארץ, שהציע ללהקה לשלוח שיר לתחרות כדי לשלוח את לחמה על פני המים. בסופו של דבר השיר שנשלח הצליח להביא את החבורה להתמודדות בקרב הגמר של התחרות מול חמש להקות אחרות.
"עד שהוצאנו את השיר ששלחנו לתחרות, אפשר להגיד בשפה יפה שהחומר שלנו היה די צולע, חומר מאוד משעמם של להקה בתחילת הדרך, ועל הנייר אף אחד לא ציפה שיבחרו בנו", מספר בן שושן. "בסופו של דבר שלחנו להם את השיר, למרות שאלרם לא אישר לשלוח אותו בגלל שהוא לא היה מוכן מבחינת סאונד ועריכות. אחרי שהם שמעו את השיר שלנו, השופטים ממש נפלו מהכיסא, כי עד אז הם הכירו רק את החומרים הקודמים שלנו, שהיו שונים לגמרי מזה".
איך הפרסום שקיבלתם בעקבות הזכייה בתחרות השפיע על היחס אל הלהקה?
בוקסר: "מאז שהלהקה זכתה התחיל באזז אינטנסיבי כלפיה".
גולדברג: "אפילו הופיעה כתבה במעריב לנוער ובכל מיני מגזינים כאלה ואחרים, ופתאום יש גם אנשים שמזהים אותנו ברחוב".
בן שושן: "אני לא יודע מה קורה עם אנשים מחוץ לקריות, אבל בקריות כולם מכירים אותנו ובסצנה כולם מכירים את הפרצופים שלנו".
גולדברג: "אתה אפילו יכול למצוא אנשים שהולכים ברחוב עם חולצה של הלהקה, וזה ממש מגניב".
בוקסר: "אני בן אדם שכבר נמצא זמן רב בתחום, אבל תמיד הייתי מאחורי הקלעים, אם זה להפיק או להקליט להקות, אבל רק אחרי שהתחלתי לנגן עם הלהקה, שלושה ימים לפני התחרות, אנשים מזהים אותי בכל מקום. זה מטורף".
בן שושן: "חשוב להבין שפרסום זו לא המטרה שלנו. אנחנו עושים את המוזיקה הזו כי אנחנו נהנים ממנה. להופיע בווקאן זה בונוס, וזאת הזדמנות לפרוץ קדימה מבחינה עולמית, אבל אנחנו לא באים לתחרות עם יומרות אלא ליהנות ולעשות מוזיקה".
בוקסר: "למרות שזה יישמע מוזר ולא שאני ממעיט בערך של זה, אבל הופעת ההשקה בסיטי הול חשובה לנו הרבה יותר מאשר ההופעה בווקאן, כי זה להופיע מול אנשים שבאמת באים לראות אותך".
איפה עומדת סצנת המטאל בארץ ביחס למיינסטרים?
בוקסר: "היא עדיין מאוד מחתרתית, אבל לאט לאט הופכת להיות סוג של מיינסטרים. הוכחה יפה לזה היא הפסטיבל האחרון, שהתקיים על טהרת הלהקות המקומיות והצליח להביא אליו משהו כמו 1,700 אנשים. זאת ההופעה הכי גדולה בארץ ללהקות מטאל ישראליות, מעבר לזה שזו הייתה הופעת צדקה ומי שארגן את כל האירוע הזה שנה שנייה ברציפות הוא חובב מטאל בשם שי שליבו, שהוא בעצם ילד בן 14".
עזרא: "הפסטיבל הזה גם גרם לחשיפה תקשורתית ואנשים הבינו שמדובר בסצנה מגובשת מאוד ולא כזו קטנה כמו שהם חשבו".
בן שושן: "נכון שבכל מה שקשור למטאל אם אתה לא בפנים לא תוכל להבין את זה עד הסוף, אבל זה אחלה בונוס שאתה מקבל חשיפה והכרה מאנשים שלא נמצאים שם".
ההופעה של פריום ברביעי הבא בסיטי הול בחיפה תהיה חלק ממסיבת מטאל ישראלית אמיתית, שבמסגרתה יופיעו גם הלהקות "כנען" ו-Phantom Pain, שיארחו בשיר אחד את הזמרת מירי מילמן. ועדיין, מה שבאמת גורם לחבר'ה הצעירים להתרגש, זה האי.פי החדש שלהם.
"האי.פי יהיה קצר מאוד בכוונה, ויכלול ארבעה שירים באורך כללי של קצת יותר מ-15 דקות", מספר בוקסר. "הסיבה שלא שחררנו ישר אלבום מלא, היא שרצינו לסיים את התקופה שלוקחת את הלהקה הזו מפריום א' לפריום ב', בגלל השינויים המוזיקליים שהיא עברה".
עד כמה החומר שבאי.פי משמעותי עבורכם, אם אתם הולכים לשנות פאזה כזו או אחרת?
בוקסר: "לא רצינו לוותר על החומר שיש באיי.פי. אנחנו אוהבים אותו ורצינו שזה יתועד. כרגע אנחנו ממשיכים לעבוד ויש לנו כמה שירים חדשים לאלבום מלא. ברגע שנחזור מווקאן, בלי קשר לזכייה או לא, אנחנו הולכים לעבוד עליו, בתקווה שב-2010 הוא כבר יהיה בחוץ. כדי לספק את הקהל שלנו, אנחנו עובדים ממש חזק על הופעת ההשקה שלנו וניתן את ההופעה הכי טובה שאנחנו יכולים. אנחנו נבוא לתת בראש, להשאיר טעם טוב ולהמשיך לעשות דברים חדשים".
ההוצאה של האי.פי היא דבר מאוד יקר. איך מצליחים לממן דבר כזה?
בן שושן: "חוץ מאלרם, כולנו מקבלים תמיכה כלכלית מההורים. אבא שלי למשל קנה לי גיטרה בס חדשה שבוע לפני ה-Metal Battle. נכון שההשקעה כאן לא קטנה, אבל אני חושב שאנחנו מחזירים להורים שלנו הרבה נחת וזה מה שחשוב להם. עכשיו אנחנו מנסים להקל קצת על ההורים שלנו ולכל אחד מאיתנו יש עבודה. חוץ מאימא של טירן הם לא ממש אוהבים את המוזיקה הזו. מדובר במשהו שאוזן קונבנציונלית לא תאהב, אבל הם שם מאחורינו כל הזמן כי בשורה התחתונה אנחנו הבנים שלהם, וזו תמיכה שהייתי מאחל לכל ילד בישראל. צריך להגיד מילה טובה לכל המשפחות שלנו ולכל בן אדם שאי פעם עזר לנו, ואנחנו מקווים שאנשים ימשיכו להטות אוזן לכיוון שלנו".
אם נעזוב לרגע את ווקאן, מה החלום הכי גדול שלכם?
בוקסר עונה בצחוק: "מכונית מקלרן F1 עם מייגן פוקס (שחקנית קולנוע, ח"ל) בתוכה. אני מקווה לעבוד עם להקות גדולות ומוכשרות ברמה בינלאומית".
בן שושן: "להגיע לגיל 35 עם היסטוריה ארוכה שהלהקה הזו כתבה, וכמובן להמשיך את הסיפור שלנו עד לסוף המר".
גולדברג: "אני רואה עצמי עושה מטאל וחי מזה מספיק כדי לקנות מאלרם את הרכב שלו. וחוץ מזה, להופיע ב-Ozzfest בשנה הבאה, הפסטיבל היחיד שהוא יותר גדול מווקאן. כלהקה אנחנו עושים בעולם 'טורים' בלתי פוסקים שנגמרים רק כשמישהו ירצח אותי".
עזרא: "הכי חשוב לי להיות שמח עם כל מה שאני עושה בחיים, ולגבי הלהקה, כמו שאני מכיר את ההתפתחות הטכנולוגית של העולם, אני מקווה שנוכל להישאר לחיות בארץ ובאותו הזמן גם להופיע בכל העולם, אפילו באיסלנד".
***
Ferium ישיקו את מיני-אלבום הבכורה שלהם ב-15 ביולי, בסיטי הול, חיפה, 21:00.
נא להמתין לטעינת התגובות
