השתאות מול פסואה כמשורר טוטאלי
בתחילה לא נפלתי בשבי שירתו של פרננדו פסואה. היה נדמה שהוא מרבה להג ומלל והתקשיתי למצוא עצמי שם כקורא. אבל הקובץ החדש בתרגומו של יורם מלצר, אולי בשל היקפו הצנוע, לימד אותי לאהוב אותו
פרננדו פסואה צילום: ארכיון
אך אל נדאג לו כל כך בבדידותו. הוא ידע להעסיק את עצמו. הוא נהג לכתוב תחת שמות בדויים של משוררים שהמציא וברא להם ביוגרפיה מא' ועד ת' (הטרונימים-כינה את התופעה), וכל אחד מהם כתב בסגנון שונה. היו לו 70 כאלה, והבולטים שבהם הם אלברטו קאיירו, משורר טבע מן הבטן, לא משכיל; ריקרדו רייש, הקלאסיציסט האוהב את שירת יוון ורומא; ואלוורו דה קמפוס, המודרניסט החופשי ההגותי והקפריזי.
שניים מהם, ריקרדו רייש ואלוורו דה קמפוס, מובאים כאן, לצד שירים של פסואה החתומים בשמו ונראים מסורתיים יותר ומבניים יותר. כלומר, שירים במובנם הקלאסי ולא קטעי יומן ביוגרפיים רגשיים. את הספר חותם טקסט הגותי ומוזר, "חינוך הסטואיקן", של אחד הקרוי הברון דה טייבה, טיפוס אצילי עם נטיות אובדניות.
בתחילה לא נפלתי בשבי שירתו של פסואה. היה נדמה שהוא מרבה להג ומלל, גם ב"ספר האי נחת" הידוע שלו, שפורסם לפני כמה שנים, וגם בספרי השירה שפורסמו לאחרונה. תמיד מצאתי רצף הגותי רב מילים, שורות שיר רבות, דפים רבים,
והתקשיתי למצוא עצמי שם כקורא. אבל הקובץ הזה, אולי בשל היקפו הצנוע, לימד אותי לאהוב אותו. ההטרונים ששבה אותי הוא אלוורו דה קמפוס, ייתכן שהסיבה היא אהבתי לשירה מודרנית וחופשית.
אצל ההטרונים הזה של פסואה בולטת התחושה של מה היה יכול להיות אילו החיים היו אחרת, אילו התולדות היו מגלגלות אותנו אל מחוזות אחרים והיינו יכולים לדוג לנו מציאויות אלטרנטיביות, ותוך כדי כך בולטת המחשבה האובססיבית של חוסר המימוש.
הנה למשל קטע מ"יום שנה": "באותם ימים שחגגו לי יום הולדת/ הייתי מאושר ואף אחד לא מת./ בבית הישן אפילו יום ההולדת שלי היה מסורת בת מאות שנים,/ והשמחה של כולם, ושמחתי שלי, נענתה למצוותיה של איזו דת./ / (...) כן, מי שהייתי כדמיון של עצמי,/ מי שהייתי מכוח הלב וקרבת המשפחה,/ מי שהייתי בערבים כמעט פרובינציאליים,/ (. . .) מי שאני כעת הוא כמו רטיבות במסדרון בסוף הבית,/ נובט בקירות. . ./ מי שאני כעת (והבית של מי שאהבו אותי רועד מבעד לדמעותיי),/ מי שאני כעת הוא האפשרות שימכרו את הבית,/ שכולם ימותו/ ושאני אחיה אחרי כמו גפרור קר...../ / (...) עצור, לב! / אל תחשוב. הותר את החשיבה לראש! / הו, אלוהים, אלוהים, אלוהים! / היום אף-פעם אין לי יום הולדת./ קשה./ הימים מצטברים בי./ אגיע לזקנה כשאהיה זקן./ זה הכול./ כמה מכעיס שלא הבאתי איתי את העבר, כגניבה טמונה בכיס! // אותם ימים שחגגו לי יום הולדת...".
בדומה לאצ"ג ולאלתרמן שלנו, או לוולט ויטמן של האמריקאים, המקראה הזו מותירה אותך משתאה אל מול משורר טוטאלי, הבורא לעצמו עולמות פואטיים שלמים וחי בתוכם.
פרננדו פסואה, חנויות הטבק-מבחר קטעי שירה ופרוזה, בחר ותרגם: יורם מלצר, הוצאת רימונים
נא להמתין לטעינת התגובות
