מציצנות ואותנטיות ביומן של משורר
רן יגיל הופתע לטובה משירי הקובץ האחרון של יקיר בן-משה "תנשום עמוק, אתה נרגש", ומציע לו להימנע מתרבותיות יתר
יקיר בן משה צילום: יהונתן שאול
והנה בספר שני זה, היוצא שש שנים לאחר הספר ההוא, הופתעתי לטובה. בן-משה יוצר כאן קונקרטיזציה וספציפיקציה באמצעות כתיבה ישירה אל ועל אהובותיו לאורך השנים, כשכל אחת שונה מרעותה. כך נוצרים שירים אישיים, ארוטיים, כמעין יומן של משורר, המסקרן את הקורא גם ברובד המציצני. חזקים מאוד הם השירים העוסקים ממש בגוף, הדומים לשיריו המוקדמים של יצחק לאור.
למשל "אבל אין אומץ לגשת ולדבר איתה": "מה נותר לעשות? להפעיל את הגוף./ בימים האחרונים אני רואה בחדר הכושר מישהי שמוצאת חן
בעיניי./ הפשלתי את התחתונים בבית, הסתובבתי בלי חולצה/ וניסיתי לתאר לעצמי איך זה לבלות איתה את השבת./ ברור שנריב בפגישה הרביעית, אבל התשוקה תנצח./ כבר למדתי להכיר את הדרך בה מתרוממות/ ירכיה מעל גלגל האופניים ואת הלשון המצלצלת בפיה,/ אך מה לעשות שאצלי השריר חלש. בקושי מוצא חלבונים במקרר./ למרגלות הא"ב, בשדה עירוני נטוש, עליי לכתוב שיר אהבה./ אולי אז אמצא את היובש להרים טלפון/ ולומר בואי כבר, הגוף מסריח."
עם זאת, הייתי מציע לבן-משה לנסות להימנע מתרבותיות יתר. כיוון שהוא אינטלקטואל, חובב מושבע של מוזיקה קלאסית וספרות, הוא מרבה להנכיח בשיריו את באך, את ברהמס ואת שופן. אני מבין שגם הם חלק מעולמו, אבל אותנטיות יותר בלב השיר הן אלינור, סתווית ורונית.
יקיר בן-משה, תנשום עמוק, אתה נרגש, הוצאת כרמל
נא להמתין לטעינת התגובות
