ביג בן: מפגש עירום עם בר
מופע האימים של דודו טופז, בר רפאלי בעירום, גדעון סער בהודעה חשובה ושורה משעשעת של אהרן שבתאי. מנחם בן עם תובנות השבוע
דודו טופז שואל במופע מבחיל של רחמים עצמיים בבית המשפט: "אתם רוצים שאמות?". האמת ? כן. אני לא מבין את השופט שהורה לצדדים לשקול את האפשרות לעקל את דירתו שוות מיליון הדולר של טופז, במקום לעקל את חשבון המיליונים שלו.
רגע, לטופז יש עדיין מיליונים בבנק? הרי זה מפחיד
בעיתונות ובאינטרנט הופיעו ידיעות על אתר מפוצץ בגולשים, Bar Refaeli Nude, שרוצים לראות את בר רפאלי בעירום מלא. גם אני גלשתי, ולא היה משהו. פשוט כי זה לא היה עירום. בטח לא עירום מלא. לא רואים פטמות. לא רואים ערווה. רק מתווה עירום כללי. זה לא זה.
הודעת שר החינוך גדעון סער, כי מעתה יילמדו שירי המשוררים בספרות - מיהודה הלוי עד נתן זך - גם באמצעות שיריהם המושרים והמולחנים חשובה מאין כמוה. זו הצעה שהוצעה מזמן, אך לא היה במשרד החינוך מי שיאמץ אותה. עכשיו כן.
גם תגובתו הנמרצת והמיידית של סער לתלונות המורים על תקנת המשמעת, שכבר הביאו להחלטת ממשלה לשנות את חוק זכויות התלמיד, מעידה כי יש מי ששומע אולי במשרד החינוך. יש מי שמקשיב. אלא שהעניין ייבחן בשטח עצמו.
כבר שמענו הצהרות והבטחות שפשוט לא יושמו, כי האינטרסים של הביורוקרטיה במשרד החינוך, שלמדה לסבן את כל שרי החינוך הקודמים, גברו על כל ניסיון לשינוי. לפיכך, סער ייבחן על פי התוצאות הממשיות בבתי הספר עצמם, וקודם כול, על פי נוסח בחינות הבגרות, הקובעות את התודעה התלמידית והלימודית. אם תלמידים ימשיכו להישאל בבחינת הבגרות בספרות על דמות ה"דובר" בשיריו הבלתי מולחנים של ביאליק, אז לא עשינו שום דבר.
לא נעים להלשין, אבל בכל זאת, הכרחי לפעמים. וההלשנה הזאת מיועדת לכתובת ספציפית לגמרי: אמנון דיק, היו"ר המיועד החדש של רשות השידור. בשש השנים שאני גר בכרמיאל הופעתי פה ושם בערוץ 1, ותמיד נתקלתי באותה תופעה מוזרה: מפיקי התוכניות ששים לשלוח לי מונית לכרמיאל וחזרה (עניין של יותר מאלף שקל), אבל כשאני מציע למפיקים הוצאה צנועה בהרבה - החזר פשוט על הוצאות הדלק כנגד חשבונית דלק, עניין של 200 שקל נניח, אני נענה בהצהרה המשונה כי אין להם "רובריקה" לתשלום כנגד חשבוניות דלק.
כלומר, רשות השידור מסוגלת לשלם רק על מוניות ספישל, אבל להחזיר כסף כנגד חשבונית על דלק, זה לא, זה מסובך מדי. כי אין לזה נוהל. והרי רוב האנשים ישמחו להגיע לטלוויזיה ברכבם, ובלבד שיחזירו להם את הוצאות הנסיעה. מישהו (אמנון דיק, למשל) מוכן להתערב ולחסוך לרשות השידור מי יודע כמה כסף לשנה באמצעות הוראה מנהלית פשוטה אחת, לכל המכותבים?
אייזנקוט, גלנט, גנץ, מה זה כל השמות המעפנים האלה? ממתי פסקה בצה"ל רוח השמות העבריים? ואיפה, איפה בן-גוריון, ראש הממשלה הגדול והרוחני ביותר שהיה כאן, שהבין מה שלא הבינו הבאים אחריו: שצריך להתנער מכל העדתיות הזאת, שצה"ל, וישראל בכלל, צריכים להיות עבריים, כדי שכולם יהיו שווים בפני כולם.
כי העברית במהותה היא השפה הכי שוויונית בעולם. היא לא יותר לבנה מאשר שחורה (בניגוד לאנגלית הוואספית). והיא לא יותר צהובה מאשר שחומה (בניגוד למנדרינית). והמבטא הנכון שלה הוא לא רוסי ולא ערבי. הוא ישראלי. אז אל תעמיסו עלינו את הגלות. מבחינה זו לפחות אני בעד האלוף הראל.
מסכת פרקי אבות היא ללא ספק אחד משיאיה של הספרות העברית לדורותיה, וכמו כל גדולה ספרותית על-דורית, גם היא מצטיינת בפשטותה הנהדרת, המזדמרת, העמוקה מכל עמוק: "שלושה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהם". מה יותר חכם ויפה מזה?
לכן, מלכתחילה, יש משהו כמעט מעורר התנגדות בעצם הוצאתו לאור של פירוש מורחב לפרקי אבות (ידיעות ספרים/בית אבי חי), שהרי בניגוד לרוב פרקי המשנה הבלתי קריאים או הטעונים לימוד, כאן הכול או כמעט הכול ברור. זה כל הפלא. אז למה לפרש ולמה להטריח? מה עוד שפרקי אבות כשלעצמם תופסים לא יותר מ-12 עמוד בערך, ואילו כאן ניתנים לנו לא פחות מ-234 בפורמט גדול. על מה יש כאן כל כך הרבה לדבר?
ובכל זאת, כשקוראים את פירושו המלא והיותר ממלא של פרופ' אביגדור שנאן, אי אפשר לא ליהנות מן השפע העצום באמת של הרחבות הדעת הכלולות בו, גם אם חלקן באמת מיותר להפליא. כך, למשל, כששנאן מפרש את הפסוק "שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים" הוא מוצא לנכון לא רק לומר לנו שלצים במובן התנ"כי והמשנאי אינם הליצנים של ימינו, אלא שהוא מרחיב גם בעניין מושג "הליצן הרפואי", למשל, ומוצא לנכון לספר לנו (במסגרת הפירוש לפרקי אבות!) ש"כיום ולך וגדל מספר בתי החולים שמצרפים ליצן כזה אל צוות עובדיהם".
וממש באותו עמוד מרחיב שנאן בעניין מושג "ספר הזיכרון" האלוהי (שבו כתובים על פי הנביא מלאכי כל שמות יראי השם), ואיננו מדלג על ספרי הזיכרונות של ילדותנו ואף מצטט במפורש את הפסוק האלמותי "על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי". מין פרופסור שכזה. לא במקרה נהנתה אשתי משיעוריו באוניברסיטה העברית.
למותר לציין שפרופ' שנאן עונה על כל השאלות האפשריות שיכולנו לחשוב עליהן וגם על כל השאלות שלא יכולנו לחשוב עליהן: מה בדיוק משמעותם של כל משפט וכל מילה בפרקי אבות, מה הקשר בינם לבין הלכות קודמות ומדרשים קודמים, וכמובן מיהו בדיוק כל אחד ואחד מחז"לינו המוזכרים בפרקי אבות ומה אירע לו ולאשתו ולבניו ולבנותיו (הידעתם למשל שר' חנניה בן תרדיון נתפס בידי הרומאים כשהוא מלמד תורה ברבים בניגוד לגזירות, הועלה למוקד, ונשרף בעודו בחיים כשגופו עטוף בספר תורה? והידעתם שאחת מבנותיו אולצה לשבת בקובה של זונות?). ונגעתי רק בקצה עלילותיו וקסמיו של הספר המצוין הזה.
אין כמעט ספר שאני נוטל מרשימת רבי המכר, בוחן אותו, ואינני מתמלא רתיעה קלה או גדולה. כך קרה לי גם עם "אלגנטיות של קיפוד" (מצרפתית: שרון פרמינגר, כתר), רומן שנכתב על ידי פרופסורית צרפתייה ממוצא מרוקאי בשם מוריאל ברברי, ששמה מעיד על מוצאה הברברי האקזוטי.
הבעיה היא ששם משפחתה הקסום הוא כנראה אחד המניעים הסמויים לרצון המתמיד של הסופרת וגיבורותיה להישמע לא רק אינטלקטואליות במיוחד בדרך פלצנית לא מעט, אלא גם להלביש את המהות האינטלקטואלית דווקא על דמויות שוליים לא צפויות (בנוסח: נכון שאני ברברית אבל תראו כמה אקדמיה זורמת בדמי) כמו הגיבורה הראשית של הספר, שוערת בניין "קטנה, מכוערת ושמנמנה, עם יבלות ברגליים וריח פה של ממותה", המלאה אבחנות פרודיות עצמיות בנוסח: "שוערת שקוראת את מרקס בהכרח לוטשת את עיניה להפיכה, לאחר שמכרה את נשמתה לשטן שנקרא הקונפדרציה הכללית של העובדים". כדרכה , הספרות הצרפתית העכשווית היא מלאכותית במיוחד.
'אִכָּר', קָרָאת לִי, עוֹד לֹא נָשַׁקְתִּי תְּנוּךְ עִם עָגִיל,/ יָדִי לֹא נָגְעָה בְּבָשָׂר עָנֹג שֶׁל אִשָּׁה מְטֻפַּחַת,/ כָּזֹאת שֶׁאֶצְלָהּ נִתָּן לֶאֱכֹל מִן הַתַּחַת.
לפני שהתחרפן בשירה הפוליטית שלו, כתב אהרן שבתאי, חתן פרס לאה גולדברג השנה, שירה רבת יופי, הומור ומקוריות בשיאיה. כאן מתוך סונטה בספר "הלב" (סימן קריאה), שבה הוא מתאר את הזיון הראשון בחייו עם אשה מטופחת באמת, הלא היא זיוה.
נא להמתין לטעינת התגובות
