מדף הספרים של טלי שרון
השחקנית, שמשתתפת בימים אלה בהצגה "תפרים" בתיאטרון חיפה ומצטלמת לעונה השנייה של "סרוגים", מספרת על אהבותיה הספרותיות, ביניהן בודלר, דודו גבע, פסואה וג'ון סטיינבק
אני מתחילה להיגמל מהצורך הזה להכריח אנשים לחוות איתי את החוויה הזאת, שהיא בכלל
כל כך פרטית ואישית, אבל אין מה לעשות, זה כמו לצאת לטיול לבד ולהתרגש לבד מהמראות והנופים ואז לחזור הביתה נרעש מהמסע, וכולם עסוקים בענייניהם, לא מבינים על מה המהומה.
אז הנה רשימה של ספרים שריגשו אותי, שינו אותי ונתנו לי תקווה. ואתם לא חייבים.
מילים - ז'אק פרוור
אנצל את הבמה הזאת כדי לצאת בקריאה נואשת למישהו מהוצאות הספרים שיוציא אותו שוב, אתם מוציאים כל כך הרבה ספרים בכל שנה, ודווקא את הקלאסיקה הזאת לא ניתן להשיג בשום מקום,זה לא הוגן.
פרוור מצליח לספר סיפור בצורה כל כך פשוטה וישירה ועם זאת פיוטית. זה הפרח שצומח בערימת הזבל. הוא הומניסט אמיתי בנשמתו וכשהוא כותב על מלחמה או אהבה או מוות, יש תמיד ניצוץ של תקווה בין המילים.
אני לא מפסיקה לקרוא את השירים שלו והם משתנים כל הזמן, כי אני משתנה. עכשיו כשאני נזכרת בשיר על ברברה, סתם בחורה שהוא ראה רצה ברחוב גשום לעבר אהובה, והוא פונה אליה, למרות שהוא לא מכיר אותה, ותוהה איפה היא עכשיו, אחרי המלחמה...זה מרגש אותי.
ויש את הסוהר שהולך לשחרר את אהובתו עם המפתח המוכתם בדם, אחרי שכלא אותה, "בתוככי סוד תאוותו, במעמקי ייסוריו, בשקרים של ההבטחות" הוא רוצה שתהיה חופשייה, ואם היא לא תחזור הוא ישמור תמיד - "בשתי כפות ידיו החופנות, עד קץ הימים, את עדינות שדיה שעוצבו בידי האהבה". כל כך יפה.
ספר מגוחך - דודו גבע
כשהיינו בני תשע, אבא שלי הביא לאחי את הספר וכתב לו בהקדשה "גיחוכים נעימים". זאת הייתה ההיכרות שלי עם יוסף הלוזר ואחיו המוצלחים.
הדמות של יוסף (שהוא כמו יוסף ק של קפקא, רק עם חיוך), האנטי-גיבור הפתטי הזה, שלא מפסיק לנסות ותמיד נופל על התחת, הפקיד האפרורי ממחלקת המים של עיריית תל אביב שתמיד יוצא מגוחך מכל סיטואציה אבל לא זז מילימטר מהעקרונות המגוחכים שלו.
כאלה דמויות אני אוהבת. בנוסף, דודו גבע הכי מצחיק אותי. הוא בועט ונושך, בדיוק למקומות הכואבים, ואיכשהו אצלו זה יוצא מצחיק.
כל חלומות העולם (וכל ספר שיצא ושיצא אי פעם) – פרננדו פסואה
"כל חלומות העולם" הוא מסוג הספרים שאני תמיד מביאה לכל העולם, ובגלל זה אף פעם אין לי אותו. אני לא יודעת איך אפילו להתחיל להגדיר את המשורר הזה, שהיה בעצמו לא מוגדר, מפוצל לכמה דמויות. הוא המציא כמה משוררים שלכל אחד מהם ביוגרפיה, תפיסת עולם, סגנון כתיבה שונה ואפילו מוות.
האיש המרתק הזה הפך את העולם הפנימי שלו
"שיקחו ממני האלים בשרירות ליבם העליונה והחתרנית בסתר
אהבה, תהילה ועושר
שייקחו, אבל שישאירו לי, שישאירו לי רק
את המודעות הצלולה והחגיגית
לדברים וליצורים"
קדמת עדן - ג’ון סטיינבק
לפני כמה זמן נסעתי לסיני לארבעה ימים, שמתוכם במשך שלושה ימים קראתי את הספר השמן הזה, לא יכולתי להפסיק. הספר מגולל את קורותיהן של משפחות טראסק והמילטון בעמק סאלינאס שבקליפורניה.
סטיינבק מצליח לבנות מערכות יחסים כל כך מורכבות, כי הדמויות עצמן מורכבות ומלאות בסתירות. דמותה של קאתי היא התגלמות כל הרוע והשטני, ילדה נקמנית שהופכת לאישה מתוחכמת, מרירה, רצחנית, שלא בוחלת בדבר כדי להשיג עצמאות כלכלית וכוח. המפגש המטורף שלה עם כאלב בנה, שנמשך אליה ונרתע בו זמנית, שונא אותה אבל מבין שהוא כמוה.
הניסיונות הכושלים שלו לזכות באהבת אביו, שלא מצליח לאהבו, שיותר נוח לו לתת אהבה לאחיו אהרון עדין הנפש,הטוב, שליבו היפה לא יכול לסבול את מראה הכיעור שמתגלה כנסיבות חייו. איזה סיפור טראגי ויפה. הניסיון ליצור זהות נפרדת מהשורשים המשפחתיים הכובלים, מוביל לאחד הסופים הכי יפים ומרגשים שקראתי. בכיתי כמו כלבה.
חרדתו של המלך סולומון - אמיל אז'אר
אהבתי את כל הספרים של אמיל אז'אר/רומן גארי, אבל את הספר הזה יותר מכולם. הוא מאד מזכיר בסגנון שלו את "כל החיים לפניו". כשהייתי נערה החלטתי שאני אתחתן עם בחור כמו ז'אנו הארנבון, נהג מונית פריזאי, ערס צעצוע אוטודידקט עם נשמה ענקית מחוספסת ורכה, שלא יכול לקבל עובדות חיים מטומטמות כמו זקנה ושכחה.
הוא מנהל רומן עם מדמואזל קורה, זמרת עבר זקנה, שחיה את תהילת העבר, מלאה עדיין תשוקה לחיים בגופה הרופס והמתבלה. בכל רגע אתה מגלה משפט שמוחץ לך את הלב ואז מזרים אופטימיות. אחד הספרים הנפלאים שקראתי.
הספלין של פריז - שארל בודלר
שירים קטנים בפרוזה. ככה קוראים לספר הזה בגירסה הישנה שלו. זה היה סיפרון ירוק קטן, שהיה תקוע תמיד בתיק שלי עד שהתפורר לגמרי. לא יודעת מה לכתוב עליו חוץ משאני אוהבת אותו נורא נורא. לכן אצוטט קטע: "צריך להיות שיכור תמיד. בזה מסתכם הכל: זו השאלה היחידה. כדי לא לחוש את משא הזמן הנורא הרוצץ את כתפכם ומכריע אתכם עד עפר, צריך שתשתכרו בלי הרף. אבל ממה? מיין, משירה, ממוסר: כרצונכם. אבל השתכרו."
כוחו של הרגע הזה - אקהרט טול
אני הוא זה - שרי ניסרגדטה מהאראג'
החופש מהידוע - קרישנמורטי
כולם, וגם ספר קטן שנקרא "ארבע ההסכמות", מדברים על אותו דבר. לאחרונה קראתי אותם ברצף, והם פתחו לי כמה צ'אקרות ועזרו לי להבין הרבה דברים שקשורים לתודעה שלא הייתי מבינה בשום תקופה אחרת בחיים שלי. המסרים שלהם ברורים ופשוטים וחד משמעיים, אבל כל כך קשים ליישום. הם מבהירים את התמונה המעורפלת של החיים.
כשקראתי את "כוחו של הרגע הזה" חוויתי סוג של הארה, שזה דבר מופלא, כי את יודעת שההבנה שקיבלת תמיד תישאר איתך. כשהייתי קטנה, מאד אהבתי את קאמי ובקט, אהבתי את היחס הקשוח שלהם לאבסורד של החיים, אבל באיזשהו מקום הם דיכאו לי את הנשמה, לא הבנתי למה הם רק מראים את האמת המרה בלי פתרון כלשהו להתמודדות.
ייתכן והגזמתי מעט בקרדיט שאני נותנת לספרים האלה בעזרה בחיים, אבל בימים אלה אני מוצאת כוח בגישה של קרישנמורטי ודומיו, שנוקטים בהשקפה יותר אופטימית, לוקחים אותך למסע פנימה ויש שם עולם רחב ידיים וברובו מסתורי.
נא להמתין לטעינת התגובות
