אחים לחשק: 25 שנים ל"האישה שאיתי"
יהונתן גפן ודיוויד ברוזה לא אוהבים לרכוב על גלי הנוסטלגיה. אבל במלאות חצי יובל ליצירתם המשותפת, "האישה שאיתי", הגיע הזמן לברר כמה סוגיות בנוגע לאחד האלבומים הישראליים המצליחים בהיסטוריה. שיחה אינטימית (ונטולת פיפסים) על הנהר של סביליה, היין של טיו אלברטו והנשים שכבר לא איתם
"יש בי משהו אירופי, אני לא מוציא הכל החוצה, לא אוהב להתעמת. ויהונתן היה מין בוס כזה. רכושני מאוד כלפיי. ביום ההוא קמתי, אחרי 25 שנה, ולא יודע מה נכנס בי וצרחתי עליו: 'אני לא יודע למה אי פעם שרתי שירים שלך! אני לא צריך להיות עבד של הקפריזות שלך! והגיע הזמן שתסתכל לי בעיניים ותתייחס אליי כמי שאני'.
אני רציתי לכתוב שירים איתו, ולעבוד על חומר חדש. אבל הוא לא רצה. אני הייתי במקום אחד והוא היה במקום אחר. אז מתוך תסכול צרחתי עליו. 'הלו, אני רוצה לכתוב ועכשיו אני מבין שלא הייתי צריך להתמסר לכתיבה שלך'. אז צעקתי".
גפן: "תקופה ארוכה אמרתי לו מה לחשוב, מה לעשות. היום אני מצטער על זה. ביקשתי סליחה. לא היתה דמוקרטיה. היה נורא קשה. כמו בזוגיות, גם עם חבר צריך איזה משבר, ריב, ואז להחליט אם להילחם על החברות הזאת. לשמחתי זה קרה ביני ובין דיוויד באופן הכי פחות אלים שזה קרה עם השאר בחיי. דיוויד הוא מאדר תרזה. הבנו שמותר גם לצעוק, מותר לריב. הוא המשפחה שלי".
רגע, ואז מה? היו מכות?
ברוזה: "יהונתן אמר לי רק 'או-קיי, נרגעת? אמרת הכל?' אז אמרתי שכן. והוא אמר לי: 'הנה, סוף סוף דיברת'. ואז הוא קרא למלצר ואמר לו תביא לנו שני וויסקי. וזהו".
גפן: "הילדים שלי היו קוראים לו אבא. אני עבדתי, נורית היתה חסרת אונים בקשר לבישול. היא היתה חורכת אוכל. ודיוויד מבשל כמו שהוא מנגן. אני מתקשר אליו לקבל מתכונים. לפני כמה זמן, למשל, הוא עשה לי גספצ ?ו. אחרי שנפרדנו אני ונורית - ולא בגלל אישה אחרת, אף אחד לא עוזב בגלל אישה אחרת - התחלתי לצאת עם גברת ענת עצמון. לאביב היה נורא קשה. דיוויד ורותי היו מצילים אותי. בחבורה הזאת הילדים היו מקשיבים לחברים. אם הייתי אומר משהו לאביב הוא היה אומר לי שזה בגלל שיש לי אינטרס כי אני אבא שלו, אבל אם שלום חנוך היה אומר לו את זה, הוא היה מקשיב. בקיצור, כל ילד צריך מרפסת. כלומר, דוד".
יש לך געגועים לתקופה ההיא?
"אני אומר שהיה כיף בשנות השבעים אבל הגיע הזמן להתקדם הלאה. אי אפשר להמשיך לחיות שם. מאיר אריאל אמר לי פעם: היית כבר יהונתן גפן. עכשיו תהיה נחמד".
ונהיית?
"לפני 30 שנה הייתי חרא בן אדם. נרקי?סיסט סופני, לעומת אביב שהוא נרקיסיסט נהנתן. אז קרה דבר נהדר: בדרך כלל צעירים הם מאוד רגשניים, ואז הם נהיים ציניים. אצלי קרה דבר הפוך: התחלתי ציני והפכתי לרגשן. דיוויד, אתה יודע שלא אכלתי כבר יומיים".
ברוזה: "להכין לך משהו?".
ברביעי הקרוב, ט"ו באב, כשלא מעט זוגות עם עיניים מכוכבות ילקקו למברוסקו אחד מהשני, יחזור ברוזה להיכל התרבות בתל אביב להופעה שבמרכזה מחווה לאלבום "האישה שאיתי", מהתקליטים שהגדירו מחדש את הדנ"א של הרומנטיקה בישראל.
26 שנים מאז שהאלבום מכר פלטינה מחומשת ושימש כסם אהבה טבעי ללא מעט מקומיים, ברוזה חוזר למקום שבו הכל התחיל. ובתקופה בה כל עינת שרוף עושה קופות וכפיים בקיסריה, יש משהו נעים בכיבוש הזה.
"אין כאן הטפה למשהו חדש", הוא אומר, "אני כבר עשיתי קיסריה. יש כאן מופע שבו אני שר שירים ישנים שלי עם כל העומק והתובנות שיש לי כיום. מוזיקה טובה היא מוזיקה טובה - היא לא פאסה. אני עובד במקביל על אלבום חדש והישן מעמיד את החדש במקום ברור ונוצץ".
לא מעט אמוציות השקיע ברוזה במיזם הזה, אבל במקום שמצחו יתכסה כעת באגלי זיעה מלחץ, הוא קול לחלוטין. יהונתן גפן, לעומת זאת,
גפן, שתרגם בחופשיות את הטקסטים ב"האישה שאיתי" מספרדית להמנונים ישראליים לגמרי, יהיה אחד מאורחי הכבוד במופע. כשמסתכלים על השניים האלו מסתופפים בסלון ביתו של גפן, אחרי עשורים של חברות ושת ?פים, הם נראים דומים אחד לשני כמו מוזיקה ומוסקה.
ברוזה מוקפד ומתוקתק, נאיבי, רומנטי, קצת עצי. לאחרונה התגרש ממי שהיתה האישה שאיתו במשך 30 שנה, רותי גביזון ברוזה. כמו בסולואים הנחשוליים שלו, שהפכו אותו לדמות אהובה ב"ארץ נהדרת". כשזה מגיע למוזיקה, לברוזה קשה להפסיק.
"אני קצת טרחני, לפעמים", הוא מודה במבוכה. "נורא עצוב לי שהופעה נגמרת אחרי שעתיים. אני רוצה להתחיל עוד פעם. נורא כיף לי על הבמה. אני פשוט לא חושב שהם יבואו שוב. חושש שיעזבו באמצע".
וגפן, ובכן, הוא גפן. כולל רגעים נוסטלגיים, חולצת "הו דה פאק איז מיק ג'אגר?" וחצי מלים מחודדים שהוא נושא על גבו. את השיחה הזו, שמוקדשת ל"האישה שאיתי", הוא ביקש לחלק לפי סדר השירים מהאלבום. התוצאה: כל השירים, מלבד שניים שלא מרעידים כיום לצמד את הפופיק, עלו על פלנצ'ה לוהטת. מעבר לזאת, כל מה שהיה צריך זה בקבוק יין, להפעיל טייפ ולתת להם לרוץ. סליחה, לדשדש במורד זרם התודעה שלהם.
"לאישה שאיתי כל כולי התמכרתי, והיא גם זרעה בשדות שחרשתי, בבוקר אני מתעורר רק אליה, בחושף אני מגשש אל שפתיה, אני שלה עכשיו וכל מה שהיה לי, החברים, הכלבים, הזיונים, המשחקים -על הכל ויתרתי. מסכן, חואניטו!".
ברוזה: "איך הכל התחיל? בכלל לא חשבתי שאני אהיה זמר. עד שיהונתן גילה אותי הייתי בטוח שאהיה צייר. יהונתן שלף אותי מהצבא. חיפשו מחליף ליצחק קלפטר ב'שיחות סלון' (מופע מצליח של גפן מ-77'). שרתי כמה שירים של פול סיימון והרגשתי שזה נכון".
פחדת?
"התרגשתי. אנחנו קצת יין ויאנג, משלימים אחד את השני. בחיים הפרטיים שלנו יהונתן תמיד אוהב ועוזב ואני אוהב ונשאר, אולי זה ההבדל הגדול ביננו. יהונתן אוהב להשתובב ואני אוהב ליישר אותו. אני נמשך לפראות שלו, והוא נמשך לפאסיביות שלי".
גפן: "תחשבי מה זה בשביל נער ספרדי שהיה ש'ג בצבא, שאני מעריץ אותו. הוא אינטלקטואל, קורא בשפות אחרות, והוא פוגש את הישראלי המסוקס שבא מהצנחנים. הוא לא הבין כמה שאנחנו רוצים להיות הוא: קוסמופוליטי. בפסטיבל נביעות (בנואיבה,77') שמעתי אותו מנגן פעם ראשונה בספרדית ובכיתי. משם התחיל הרעיון לאלבום. 'האישה שאיתי' נכתב בביתי. שיטת העבודה היתה שדיוויד יושב עם הגיטרה ומדבר לפי הקצב של המילים בספרדית, ומסביר בחופשיות את המילים. אני המצאתי את המשפט 'האישה שאיתי'. זה נהיה מטבע לשון בישראל".
ברוזה: "הוא כותב, אני עושה. הוא המשורר ואני הפלאח שמחפש כל הזמן את הקשר לשורשים. ב'אישה שאיתי' לקחתי את הקוסמופוליטיות שלי - כמו שיהונתן קורא לזה - והוא הפך אותה לישראלית. הייתי כולי צמרמורות ממה שהוא עשה, הוא ממש כתב את השירים האלו, הם לא היו שם לפני זה. הוא נתן לשירים סרבל עברי-ישראלי. היינו הרי ב-82', מלחמה בלבנון, אריק שרון שר ביטחון, אינפלציה של אלף אחוז, לא ברור לאן הולכים, ראש הממשלה נכנס לדיכאון ונעלם. 'האישה שאיתי' היה אוטופיה. יצרנו משהו אמיתי שהפך גם למשהו מסחרי".
גפן: "זו היתה התקופה שבין המצאת הגלולה ובין האיידס. היה אפשר להזדיין כמה שרוצים ולא לדאוג".
וכמה סמים היו מעורבים באלבום?
ברוזה: "שום דבר".
די, נו.
גפן: "אני אומר לך, עדיף חשיש על אלכוהול, כי אלכוהול עושה אותך אביוסיב. חשבתי שאני הכי הכי בעולם. התנהגתי אז לא פעם בגלל השתייה והסמים בגסות רוח. הידידות שלנו התחילה כבר אז, אבל היא לא היתה בשיאה בגלל הדברים האלו".
בואו נדבר על הנשים שהיו אז איתכם.
גפן: "אני התחתנתי בגלל שלום חנוך, ודיוויד התחתן בגללי. זו היתה תקופת הביחדנס. אני לא ידעתי אישה עד אחרי הצבא, והיתה איזו סמלת בצבא עם שפם שחיפשה בעצמה עם מי...והגעתי לתל אביב, ימבה של כוסיות...אבל כשעליתי לבמה הייתי כל כך ביישן. וכשהכרתי את נורית היה לה עבר פלילי עם גברים. היא בכלל היתה אז חברה של שלום חנוך. דוגמנית שיודעת את רזי העיר. אחרי שבוע הצעתי לה נישואים. וככה קרה עם שלום וככה קרה עם דיוויד. לא חיפשנו משהו אחר שאולי יותר מתאים. היינו נאיבים".
ברוזה: "דפנה ארמוני שברה את לבי בצבא. קרוב לשנתיים לא היו לי מערכות יחסים. ואז הכרתי את רותי, ותוך 72 שעות איבדתי את כל יכולת השיפוט שלי. כל עוד זה עבד, זה עבד. הכרנו ביום שישי, הצעתי לה נישואים ביום שבת, ביום ראשון כבר התחתנו. היא כזאת מלכה, האישה הזאת, שאתה מוותר על הכל בשבילה ואין לך צורך לפמפם כל שני וחמישי. לא הייתי עושה שום דבר אחרת".
שנים ייחסו את השיר לרותי, גרושתך. כשאתה שר היום את "האישה שאיתי" אתה לא חושב עליה?
ברוזה: "אני לא צף על גלי הנוסטלגיה, אני חי בהווה כל הזמן. במדיה חשבו ששרתי את זה על רותי. אף אחד לא שאל אותי. ומה השורה האחרונה בשיר? אל תגלו לה מה שאמרתי. אז אני לא מגלה".
ובכל זאת?
"רותי היתה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי במשך 30 שנה, וחלק נפלא. אחרת זה לא היה מחזיק. לא רצינו להיפרד אחד מהשני אף שעה ביום. היא התמסרה כל כולה להפקה ולניהול ולילדים, ובאיזשהו מקום ביטלה את עצמה, או שאולי לא היה לה עניין בעצמה, כי זה מילא אותה. רותי היתה בשבילי העניין עצמו, והחיים. הייתי מסור מאוד. היא חיברה אותי ללואי להב, היא דאגה שאני לא אפגע, הייתי מאוד רגיש אז. היא היתה עוגן בחיים שלי. זה מה שאמן צריך".
היא תבוא למופע?
"לא יודע. אולי".
אגב, היית מתחתן עוד פעם?
"עם אישה?".
אני מקווה.
"אולי, אבל המוסד הכי חשוב בעיניי הוא אהבה".
בואו נעבור לשערוריית הפיפסים ששמו ברדיו על המילה "זיונים" בשיר.
גפן: "לני ברוס אמר 'אין מילים גסות, יש אנשים גסים'. ובאמת , מה גס ב'זיונים'? אין כמו סקנדל קטן כדי לקדם תקליט".
ברוזה: "אני זוכר שכשיהונתן כתב את המילה 'זיונים' הוא אמר אנחנו לא חייבים דווקא אותה. אני יכול למצוא תחליף. ואני אמרתי לו עזוב, אני אעשה את זה. לא ידעתי למה אני נכנס".
גפן: "אם זה היה שיר על שכול וגבורה לא היו שמים פיפסים".
"ילדתי אל הים היא הולכת, גלים וצדפים היא סופרת, אבל רק את עצמה היא פוגשת שם, בנהר של סביליה".
ברוזה: "זה טקסט של לורקה, אחד הדברים האחרונים שאפשר לשייך לשירה תל אביבית או ישראלית בכלל, וקרה שם משהו עם המילים של יהונתן שכל נהג מונית הצליח להתחבר לזה. זה הנהר של סביליה! זה לא הירקון".
גפן: "זה שיר שהכי קרוב בעיניי לתפילה. אני אוהב שירים שלא אומרים הכל, שמשאירים לך קצת מקום. תגיד, היינו בסביליה?"?
ברוזה: "לא, היינו במורסיה. נסענו לפני שלוש שנים".
גפן: "לא. סביליה".
ברוזה: "יהונתן, לא היינו שם".
גפן: "ספרד זה כוכב אחר, הם סוריאליסטים. הם קמים, מתמתחים, אוכלים משהו, אחד פותח חנות, שני לא. אחר כך הולכים לאכול צהריים. בארבע נמאס להם מכל הסיפור הזה, אז הם שוכבים ערומים ומעליהם יש מאווררים ענקיים. אחרי זה הם יוצאים לשתות, מדברים על שאלות פילוסופיות. ככה צריך לחיות, לפי השעון הנמס של דאלי. תישן מתי שאתה רוצה, תקום מתי שאתה רוצה. דיוויד קצת כזה. הוא מבשל, מנגן, מוזג כוסית יין. ואני?...כל הזמן קדימה".
זהו?
"כן. ואני זורק את אנג'לינה ג'ולי ויעל בר-זוהר יחד כדי לגעת בכף הרגל של פנלופה קרוז. אני בטוח שיבוא יום ואני ופנלופה נקים בית בספרד. מה, פנלופה גפן זה לא יפה".
"עברו שנים אבל אני נשאר, לבי נזכר ובתוכי נשבר, ואת איננה, את איננה, אף פעם לא אבין, מדוע אלוהים, לקח אותך אליו, אני רק בן תמותה, אך האמנתי כי נולדת בשבילי".
גפן: "זו הרומנטיקה במיטבה. למה האישה הצעירה המתה היא האישה שאתה אוהב? כי היא בלתי מושגת. הרי אם היא היתה מגיעה לגיל 90, היא היתה מכוערת והיינו רבים ומשחקים דמקה במשען".
אם כבר משען, מה המסקנות מההתבגרות?
גפן: "אני יותר מבוגר ממנו ויותר חכם ממנו: למדתי שאם אתה רוצה להיות עם מישהי יום ולילה, ולזיין אותה 80 פעמים ביום, זה סימן שאתה רוצה ממנה ילד. זה גדול מאיתנו וקיים אצל כל החיות ואנחנו לא שונים. שתי הנשים שרציתי להיות איתן בקשר מיני לוחץ ולא סבלתי את המחשבה שניפרד-רציתי מהן ילדים.
אשתי השנייה, אני הייתי בן 45 והיא בת 28. לא יכולתי שלא לחוש כמה היא צועקת ילד, ילד. אחרי שכבר היה ילד לא יכולתי שלא לחוש שדי, מיצינו. ב'נולדת בשבילי' יש משהו אחר, לא מיני. יש לי כמה חברות שהן תאומות נפש שלי. כיום ליצור שפה משותפת, להרגיש תקשורת, חשוב יותר מהזיונים".
ברוזה: "אני יכול להבין מה שיהונתן אומר. אבל השיר הזה, למשל, הוא די פאתטי. זה פשוט שיר על החיים, שאין בו פואטיקה חבויה".
ובעניין פאתטיות - מה עם המעשייה שכל האלבום שימש כחומר לפרודיה בשיר של שלום חנוך?למראית הדז'ה וו'? צחקתם?
ברוזה: "אני לא ידעתי את זה"
גפן: "את יודעת כמה מכרנו? זה לא מעליב אותי בכלל. שלום אמר לי שהוא הולך לעשות פרודיה, וזה היה בתקופה שאריק איינשטיין אמר לי שאם אתה קונה תקליט אתה מקבל תקליט שני את'האישה שאיתי', לא משנה מה אתה קונה. הרי זה שיר מצוין. איזה כעס? זה כמו להיות דמות ב'ארץ נהדרת', שגם אני וגם דיוויד היינו. את יודעת איזו מחמאה זו היתה מבחינתנו?".
"טעם ולגם מכל יין, והוא נודד עדיין (...) כל הכבוד לך תרח, קטפת ילדונת פרח, ילדה בת עשרים ואתם מסתדרים, היא משכיחה לך עשרות נשים".
ברוזה: "במלחמת האזרחים ברצלונה היתה במצור של פרנקו. היה שם איש מאוד עשיר, והוא החזיק את המורל בעיר, עשה מסיבות, שתה המון, נהנתן. היה מאהב לטיני כזה. דמות הזויה שלא קיימת, אבל היא אגדה בעיר".
יש לך איזו אנקדוטה על ערב שכרות?
"אני לא משתכר. אני שותה, נהיה טיפסי, מבסוט מהחיים. סחבתי הרבה חברים שיכורים על הגב. אני ויהונתן מאוד שונים. יהונתן יכול ללכת לאיבוד ולשתות, אני תמיד אוהב להיות בשליטה. סחבתי אותו על הגב שיכור, אבל הוא לא היחיד. הוא היחיד שכואב לי הלב עליו, כי אצלו אני מקווה שזה ייגמר טוב. הוא כל יום מתפכח, מתעורר ומתחיל יום חדש. הוא שורד אמיתי".
גפן: "אני טיו אלברטו. אני מסתכל על החברים התרחים שלי, שהפסיקו לשתות, לעשן, לזיין, התחתנו ומתו. בסדר הזה. אז אני אומר שאם אתה בן 60, תחיה כמו טיו אלברטו".
ברוזה: "מי זה טיו אלברטו? אולי מאיר אריאל היה כזה. עם הבית שהיה פתוח, הוא היה משקה את כולם, היה אביר אמיתי".
יהונתן, איך ידעת באמת שתיקח ילדה בת 20, כמו בשיר?
גפן: "ידעתי".
בואו נחזור ברשותכם לתקופה הפרועה של הסבנטיז.
גפן: "ישבנו וגלגלנו חשיש עם גלביות שקופות-ולדן בן-אמוץ תמיד ראו את התחתונים. זו היתה חבורה שלא עשתה רע לאיש. היינו עושים טשולנט אצל בועז דוידזון, שותים יין זול, מגלגלים הרבה חשיש משובח. היתה אז תשוקה אקוסטית. אנשים רצו לעשות מוזיקה. אבל זה לא היה ממש תמים. כשדיוויד התחיל אני זוכר כמה עלבונות היו, הוא לא ידע איך לעמוד בהם. כל מיני אמנים שהתנשאו עליו, מפיקים ששיקרו אותו. הוא היה אנושי, ופה הסתובבו כל מיני אורי זוהר. להגיד שזו היתה תקופה נאיבית, עם כל הסמים שהיו ואורי זוהר? בחייאת סלקום".
ברוזה: "לא השתייכתי לחבורה הזו אף פעם. עד היום אני לא מרגיש שייך אליהם, לכל אחד יש את החברים שלו".
חלקתם פעם חברות? זיונים?
ברוזה: "נראה לך? אני הייתי שר סרנדות והוא היה נהנה מכל הכיוונים. לא היו לי נשים אז. כל יום הוא היה מנסה לשדך לי מישהי, אבל נפגעתי מאוד מהחברות שהיו לי לפני ולא רציתי. ואז פגשתי את רותי והתחתנו תוך 72 שעות. מה שכן חלקנו זה משפחה: עד היום שירה ואביב הם כמו הילדים שלי. היינו באים ולוקחים את שירה ואביב, אופים איתם לחם. יהונתן היה אומר לי 'תעסיק אותם'".
"מי זה כותב לך ילדונת גלי מי שולח, זר פרחים סגול כשהאביב פורח, מי בתשיעי בכל נובמבר, בלי ברכה, בלי שם או רמז, שולח לך סיגליות בזר קשור בסרט".
גפן: "בעיניי זה ממש סיפור. יש מעט מאוד שירים שמתחילים בבלדות, עם התחלה אמצע וסוף. זה נהדר שעדיין יש טריקים לאהבה, שכל בוקר אפשר לעשות משהו מטורף חדש, ואם הייתי 20 שנה עם אישה אחת כנראה שידעתי מדי פעם ליצור את עצמי מחדש. אבל התחושה הזאת של הבגידה, שנמצאת בכל הרומנים, וגם בשיר הזה, היא משהו שהתעסקתי בו הרבה. הרי מה כולנו, כגברים, רוצים לדעת: אם האישה שלנו בוגדת בנו. בעיניי זה השד הכי גדול של גבר. גבר או אישה שמרגישים נבגדים אין שום כאב שידמה לזה. והשיר הזה אומר שהכאב ההוא היה לחינם".
ברוזה: "זו פנטזיה מטורפת ואנושית. בעלה כותב לה את המכתבים, בנאיביות שלו הוא מנסה לרגש אותה ולא קולט שהוא מאבד אותה ככה. הוא מדליק אותה לא נכון".
אז מה המסקנה?
"היום אתה מתחיל בגיל 20 ובגיל 50 אתה יכול להשתנות בכל במובנים. זה קורה. יש דברים שאתה לא יודע כשאתה מתאהב בגיל 22, או מתחתן. לוקח שנים לקום, לדבר, לפתוח פה. גם בזוגיות, גם עם יהונתן. אני מגלה כל הזמן דברים על זוגיות, אני קצת בשוק מזה.
בנישואים אתה לפעמים מגיע למקום שבו יש בעיות שלא ניתנות לפיתרון, אז צריך את הכוח לקום. לשים סוף לדברים. זה משהו שאני לא ידעתי לעשות שנים. להגיע לעימות אמיתי עם הבעיות. האמת הרבה פעמים היא מאוד קשה".
"בלבך אני נשאר כמו שיר, אל נא תנסי זאת להסתיר, גם אם תתעלמי מזה בכלל, אי אפשר לברוח מגורל".
ברוזה: "זה בדיוק כמו נולדת בשבילי. יש בזה איזו פאתטיות ופשטות, זה משהו כמעט אייל גולני כזה".
גפן: "לספרדים אין בעיה להגיד מילים שמשוררים בדרך כלל מאוד מפחדים מהם. אהבה, דרמה, אני אשאר לבד, אני חולם עלייך. פה בישראל זה נחשב כזמר מזרחי נאה. אני הרגשתי מצוין עם זה, כי קיבלתי רשות".
איך הגדרתם אז רומנטיקה?
גפן: "שנינו רומנטיקנים, הטרוסקסואלים ומאוד מאוד תמימים. גם היום. אנחנו בעצם הגברים האחרונים שנשארו. אנחנו לא מטרוסקסואלים, לא הומוסקסואלים - לא שיש לי משהו נגדם חלילה. אני חושב שמסכנה האישה הישראלית היום שבגיל 40 יש לה יותר סיכויים להיחטף על ידי החיזבאללה מאשר למצוא לעצמה בן זוג הולם. אנחנו קהינו עד מאוד. יש לזה קשר לכיבוש. הפסקנו להרגיש".
ברוזה: "אנחנו לא כל כך תמימים".
גפן: "בגדול, הגברים הישראלים. הטסטוסטרון הרי אומר לגבר שני דברים: לזיין ולהרוג. מה שנשאר מזה זה רק המאצ'ו נגד הכוסית, וזה נורא משעמם. לי בכלל יש געגועים למאה ה-19, ה-18, אני רוצה לרכוב על סוס, לשלוח מכתב! כמו במיכאל סטרוגוב. מה יש לי היום? סלקום".
"נו די תשכחי זאת הייתה רק טעות, אתן לך טבעת נלך לרבנות, יהיה לנו ילד קטן וחמוד וארקוד איתך רומבה עד שאמות".
גפן: "אנשים כמוני, עם תסביך סינדרלה, נוצלו על ידי נשים. הן לקחו ממני כל מה שהיה לי. אז קדימה, קחי כל מה שאת רוצה. אני מכיר את עצמי. את דיוויד אני מכיר 40 שנה ואני יכול להגיד שאני לא באמת מכיר אותו. הוא בנאדם שיש לו תכונה שיש לילדים קטנים. ילד יראה לך רק מה שהוא רוצה. דיוויד נפל עלינו מכוכב אחר".
ברוזה: "אני?! אני נפלתי מכוכב אחר? ואתה? אתה האיש הכחול! איזה מצחיק אתה".
גפן: "אני מכוכב עמק יזרעאל".
ברוזה: "אז אנחנו מכוכבים שונים".
גפן: "אני ונוס".
ברוזה: "אז אני אהיה צדק".
ברוזה: "בשיר הזה יש גבר שבשביל האהבה הוא מוכן להשפיל את עצמו. בשביל לקבל את זה הוא יבטיח לה הכל. יש דבר אחד שלא מבינים כאן: ספרדים, גם ברגע של רומנטיקה, יכולים לצחוק על עצמם".
נראה דווקא שאתה לוקח הכל ברצינות. אתה יודע לצחוק על עצמך?
"ברור. אני יהודי".
נא להמתין לטעינת התגובות
