לא שחור ולבן: על הספר "שלושה פינגווינים בעיר הגדולה"
הביקורים עם המשפחה בארץ האש, הניעו את מריאלה שנו-מלכיאור לגולל את סיפורו של חסינטו הפינגווין שיוצא עם חבריו למסע בארצם של בני האדם. בראיון ל-nrg היא מספרת על המסרים החבויים בעלילה, הקטעים שצובטים בלב, וגם על כתיבה לילדים: "צריך לדעת מראש שאתה לא מזלזל בהם"
"ההורים שלי גרו בארץ האש ומדי פעם אני נוסעת לבקר אותם ובאחת הפעמים יצאנו בספינה לראות פינגוונים ואיך הם חיים ואז עלה לי הרעיון שיהיה מעניין לנסות לכתוב עלינו, בני האדם, מנקודת המבט של הפינגווינים, כי בדרך כלל אנחנו אלה שמסתכלים כל הזמן עליהם וזה בוודאי יהיה מעניין לנסות לדמיין איך הם היו רואים אותנו, איך הם היו מפרשים את העולם של בני האדם. זה היה הרעיון הראשוני, התחלתי לכתוב ומשם זה זרם."
אבל יש פה, כדרכם של ספרי ילדים, מסר יותר עמוק.
"כמובן, ברמה היותר עמוקה ברור שהספר הוא סוג של מטאפורה לצורך שלנו לנסות להבין שדברים שרואים מנקודת מבט מסוימת, ושנראים לך כמובנים מאליהם כשאתה בתוכם וחווה אותם יום-יום בתוך התרבות והסביבה שלך, יכולים להיראות אחרים לגמרי למישהו אחר מתרבות אחרת ומסביבה אחרת".
ואכן, הספר, "שלושה פינגווינים בעיר הגדולה" המקסים למדי מגולל את סיפורו של חסינטו, פינגווין מארץ האש שמחליט לצאת יחד עם שני חבריו, לטיול בארצם של בני האדם. הספר מגולל את סיפורו ואת הדרך שהוא עובר והחוויות שהוא צובר בנסותו לתפוס את עולמם של האנשים. כך הוא לדוגמא טועה לחשוב את פנסי הרחוב לכוכבים שנישבו בכלובים ואת הבתים לספינות שנתקעו על החוף וכך הלאה.
אחד הדברים המיוחדים בספר, דווקא בהקשר של דבריה של מלכיאור על המסר העמוק שלו, הוא שאתה מצפה, כקורא, לאיזו דרמה גדולה שתתרחש ותבהיר מעל לכל ספק את כוונותיה של המחברת - שתראה כמה האדם מסוכן לטבע, כמה מסוכנת היא חוסר הסבלנות, האלימות, משהו. אבל אצל מלכיאור הכל מתנהל על מי מנוחות.
הפינגווינים אמנם מפענחים לא נכון את כל מה שהם רואים אבל שום אסון מסדר גודל "אימא של במבי מתה" לא מתרחש. אני תוהה בפניה אם זה היה מכוון, ניסוח של מסר או מוסר השכל שדווקא לשם שינוי מובאים בצורה עדינה ולא בבוטות. היא מסכימה חלקית בלבד לתזה הזאת.
"אני לא בטוחה אם ממש חשבתי על זה בצורה
"אני גם חושבת שילדים הולכים ונעשים יותר חכמים וחריפים עם השנים, ככה שבאופן טבעי אולי אני מרגישה צורך לדבר איתם פחות בצורה מסבירנית ויותר בצורה חופשית שנותנת להם להבין בעצמם".
"אני גם חושבת שזו באמת דרך הכתיבה שלי והסגנון שלי שעוברים בכל הספרים שלי. כשכתבתי לנוער (רומן שיצא לאור בינתיים רק בספרדית ובתרגומים לאנגלית ויפנית -י"א), אז כתבתי מעט יותר בצורה ברורה, אבל רק מעט יותר. עקרונית זה פשוט הסגנון שלי."
איפה הרגשת שאישית הספר הכי נוגע לך אישית? צובט לך בלב כקוראת.
"זו שאלה קשה. יש כמה מקומות. אני אוהבת מאד את הקטע בהתחלה, כשהחברים של חסינטו דווקא לא מסכימים איתו לגבי המסע שהוא רוצה לעשות ולא חושבים שזה רעיון טוב. אבל הם באים איתו בכל מקרה וזה ברור להם שהם באים איתו".
"זו מהות החברות בעיני שאתה הולך עם מישהו עד הסוף כשהוא חבר שלך, גם אם אתה לא חושב שהוא צודק או מבין אותו. אני אוהבת גם את הקטע לפני הסוף כשהם חושבים שהפנסים זה כוכבים שבויים. זה נראה לי פיוטי ויפה".
אחד הדברים הנוספים המקסימים בספר הוא האיורים שהוסיפה רחל סטולרו חיים לטקסט. ספרי לי על הבחירה דווקא בציירת הזאת, מה למעשה חיפשת במאייר שמצאת בה?
"זה מצחיק. כל מה שקשור לספר הזה איכשהו התחבר ככה מעצמו. משמיים. בלי יותר מדי עבודה. גם החיבור עם רחל המאיירת. אני כתבתי את הספר כבר ב-2004, אבל לא קרה איתו כלום בגלל שהייתי עסוקה עם הרומן לבני הנעורים. ויום אחד הלכתי לבית כנסת ומישהו בירך אותי על הספר שיצא בספרד והמו"ל של ההוצאה, שבמקרה שמע, שאל אותי אם יש לי גם משהו לילדים".
"אמרתי שיש, קבענו פגישה והראיתי לו את הסיפור והוא אהב אותו והציע לי את האיורים של רחל. ראיתי את האיורים שלה באתר ואהבתי אותם מהשנייה הראשונה. זה בדיוק מה שחיפשתי. משהו עדין ומתוק אבל בעל משמעות. משהו שגם מצחיק אבל לא מזלזל באינטיליגנציה של הילדים. היה ביני לבין רחל כימיה פשוט נהדרת מההתחלה. ממש באותו ראש לגבי היצירה."
קשה לא לזלזל באינטילגנציה של ילדים? כשאתה כותב אתה לא מוצא את עצמך מתנחמד ומתחנחן אוטומטית?
"לא ממש. זה פשוט זורם. אתה באופן טבעי איכשהו מתאים את עצמך, בלי לשים לב לקהל היעד של הגילאים. הספר שאני כותבת עכשיו לדוגמא הוא לגילאי 11-12 בערך, אז אני מניחה שבלי לשים לב השפה יוצאת לי יותר גבוהה מאשר בספר על הפינגווינים, אבל יותר נמוכה מאשר ברומן לבני הנעורים. זה פשוט משהו שקורה כשכותבים הרבה לילדים. רק צריך לדעת מראש שאתה לא מזלזל בהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
