כשדיקנס התחפש לקפקא: על "בין שתי ערים"
הרומן "בין שתי ערים", שבו כתב דיקנס על טירוף שסותר את ראיית עולמו, הוא יצירתו הגדולה ביותר
מזכיר את קפקא. "בין שתי ערים" צילום: כריכת הספר
עלילת הספר נעה בין פריז ללונדון ובמרכזה גולים צרפתים, רופא שנכלא בבסטיליה על לא עוול בכפו ואציל צעיר שמואס בעוול החברתי ועוקר לאנגליה. אותו צעיר, ששמו האנגלי צ'רלס, מתאהב בלוסי, בת הרופא אשר עונה בצו דודו, נישא לה וחוזר לצרפת לאחר המהפכה בשל חוב של כבוד לאדם מסוים. עלילה זו הולמת את אחד מעקרונות הסיפור של דיקנס, שלפיו כל דמות שומרת לאורך כל היצירה על קווי אופייה, עד שבסוף הטוב מנצח. אך בשונה מיצירותיו האחרות, כאן אותה בנייה חושפת דווקא שבר גדול.
בתחילה זה נראה מבטיח, וההתנהגות הטובה גוברת על הכל. לוסי, בתו של הרופא, מצליחה לשקם את אביה הרצוץ בזכות האהבה. צ'רלס מכפר על העוול שעשה בן משפחתו, ודמות המשנה סידני קרטון, שדומה במראהו לצ'רלס, נענש על שתיינותו וחייו מידרדרים. רעיון זה נשמר גם כאשר המהפכה שוצפת וצ'רלס ניצל בפעם הראשונה ממוות בזכות הרופא, שמצליח באופיו הטוב לשכנע את האספסוף הצרפתי לחון אותו. אך אז משהו משתבש. אשת המוזג, שבתחילה מוצגת כענייה טובה, מתמכרת ליצר הרצחני, מאשימה את צ'רלס שוב בבגידה והפעם מותו בלתי נמנע.
השיבוש במבנה הוא טרגי. האמונה בטוב שבאדם מתפוררת. אפשר לראות את אותה קריסה כחלק מהשקפה שמרנית של אנשי התקופה אשר פחדו מטירופו של האדם הפשוט.
אך נדמה כי החשש כאן אינו מהעניים, אלא מהאופי הקטלני שקולקטיב אנושי יכול לגלות כלפי הפרט. בעת החדשה נהפכו השיגעון והחיה שבאדם לגורם מבעית לא פחות מאשר כוחות הטבע. כשהחברה טועה, צווארו של היחיד נמצא בסכנה.
ב"בין שתי ערים" יש סוף המבקש לרכך את הטעות בגזר הדין באמצעות הטעות בזיהוי ומות הכפיל. סידני קרטון השתיין מנצל את מראהו הדומה לגיבור, מתחלף עם צ'רלס והולך אל הגליוטינה. יש משהו לא נוח בסצנת הסיום, שבה בני הזוג רוכבים אל החופש בזמן שראשו של קרטון נערף. אך סיום עגום זה, שבו ראש מוחלף בראש (באופן המילולי ביותר), עדיין מכיל נימה של אופטימיות. הציבור יכול לטעות, אך באמצעות טעות אחרת וקורבן אנושי אפשר לשנות את הגורל.
העיסוק הנרחב שיש ברומן זה בטעות מזכיר מעט יצירה אחרת שמתמודדת עם הטעות - "המשפט" של קפקא. גם אצל קפקא טעות קבוצתית (של הבירוקרטיה) מאיימת לחרוץ את גורל גיבורו יוסף ק'. רק שאצל קפקא שום מעשה ושום החלפה לא יצליחו לתקן את הטעות. ניתן להסביר את ההבדל בין שתי היצירות באופי השונה של שני המחברים. אך מעבר לכך, מדובר בעובדה שבתקופה שבה דיקנס כתב עדיין לא הגיעה הבירוקרטיה המודרנית לשיא כוחה, ולכן החלפת הזהויות עדיין היתה אפשרית.
ההיסטוריונית נטלי זימון דיוויס, שחקרה את נושא החלפת הזהויות, גילתה שלאורך רוב העת החדשה התופעה שבה אדם אחד מתחלף באדם אחר היתה אירוע די שכיח. גורמים רבים גרמו להיעלמות התופעה במאה ה-20, אך הגורם המרכזי היה עליית הבירוקרטיה של המדינה המודרנית. היא שהפכה את זהותו של אדם מעניין חברתי לרישום ממשלתי ומנעה טעויות מסוג זה. כאשר המדינה שולטת במידע, שום טעות לא תוכל לגאול את הפרט מהטעות של החברה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם