קריאת קרב: יותר ויותר ספרים עוסקים במלחמת יום כיפור
זרם הספרים על מלחמת יום הכיפורים רק הולך וגובר. מה יש בה, בטראומה הזאת, שמסרב לתת לנו מנוח?
הספר שחיבר, "צליחה" (הוצאת דביר), הוא המצליח ביותר מבין הספרים הרבים שיצאו לאחרונה על אותה טראומה לאומית. "לא הייתי שם, ולכן היה לי יתרון של אמינות", אומר אזוב. "לא הייתי נגוע במשחקי אגו, לא עשיתי חשבון לאף אחד. ההיסטוריוגרפיה של יום הכיפורים היתה נגועה תמיד במיתוסים. על החווה הסינית, על מפקדים נכשלים, על מפקדים מצליחים. אני חושב שעשיתי סדר בעניין הזה".
אזוב בעצמו הופתע מהצלחת הספר, אך לא מיציאתם לאור של ספרים כה רבים בנושא: "אנשים בני 55 ומעלה חוו בצורה זו או אחרת את המלחמה - כחיילים, כקצינים או כאנשי מילואים. האנשים האלה יצאו מהמלחמה מצולקים, בלי שירי תהילה. הספר הראשון שנכתב עליהם היה 'המחדל', זמן קצר אחרי המלחמה. האנשים האלה עוברים תהליך וייטנאמיזציה של המלחמה - לוחמים שחזרו עם תחושת זעם ותסכול. היום, בגילים האלה ובשלב הזה בחיים, הם רוצים לדעת שהם היו חלק ממשהו גדול וחשוב, חלק מנרטיב לגיטימי של החברה הישראלית. לכן יש ממש תופעה בחמש-שש השנים האחרונות של כנסים, של הרצאות ושל ספרים על המלחמה. הספר שלי התחבר לתחושה הזאת שהנה הם יכולים לספר לילדים ולנכדים, ולעצמם, שהם היו חלק ממשהו חשוב. הרבה אנשים נשארו עם סיפורים חלקיים, ואחרי שקראו את הספר הרגישו בפעם הראשונה שהם מבינים את התמונה המלאה".
ואמנם, עוד ועוד ספרים יוצאים על המלחמה - סיפוריהם של חיילים, מפקדים, חוקרים, עיתונאים והיסטוריונים צבאיים. רובם זוכים להצלחה. הישראלים נמשכים אל הפרק העגום הזה בהיסטוריה כאילו הפצע עדיין פתוח ומדמם. הנה סקירה חלקית של הספרים בנושא שהתפרסמו באחרונה: לצד "צליחה" יצאו גם "המלאך" מאת אורי בר יוסף, "בעיניים פקוחות" מאת ראש המוסד לשעבר צבי זמיר, "הסדיר יבלום?" מאת עמנואל סקל, "אבירי לב" מאת אהוד מיכלסון, "צ. 817831" מאת יאיר ליטביץ, "הקצין הפצוע שחזר לשדה הקרב" מאת נתקה ניר וגם ספר שעל גבול הפרוזה כמו "אדם הולך הביתה" מאת יורם עשת אלקלעי.
"יש דור שלם שעבורו מלחמת יום הכיפורים היא האירוע המכונן של תקופתו", אומר שמואל רוזנר, עורך ספרי העיון בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. "הקוראים המיידיים של הספרים האלה הם בני הדור שלחמו במלחמה, אבל
גם אזוב מבחין ברגשות הגואים: "קיבלתי תגובות מרגשות מאנשים שמצאו את עצמם בספר. אנשי ההנדסה, למשל, פתאום מצאו את השורה שלהם בהיסטוריה. הרבה אנשים גם באו לתקן אותי - חלקם צדקו וחלקם לא. אני אישית כבר עייף מלדבר על המלחמה הזאת".
פתיחת הארכיונים במלאות 30 שנה למלחמה, ב-2003, הולידה גל ספרי מחקר על יום הכיפורים - ספרים שמתבססים יותר על מסמכים ופחות על זיכרונות. "אנחנו הולכים להיות עדים בשנים הקרובות להרבה ספרי מחקר, שנכתבים היום בידי חוקרים בעלי מבט מפוכח וביקורתי יותר", אומר רוזנר. "הם מעורבים פחות במלחמות הגנרלים ומחויבים פחות לקורותיה של יחידה כלשהי. זה ז'אנר אחר של ספרים מהז'אנר שהכרנו ב-20 השנה האחרונות, שהיו יותר מבוססי זיכרונות. למשל, כמעט בכל עמוד בספר' צליחה' אנשים מסתכלים ואומרים: 'רגע, אני זוכר את האירועים אחרת'. אזוב כותב על חזית הדרום כפי שנראתה באמת. הזיכרון הוא הרי דבר מתעתע. חייל התרגל לחשוב שהיה במקום איקס ופתאום בא חוקר ואומר לו תשמע, היית שלוש גבעות ליד. זה יוצר סוג של דיסוננס שאנשים יצטרכו להתמודד איתו".
אזוב סבור כי ספרות המלחמה עדיין סובלת ממחסור בהיסטוריוגרפיה אמינה. "לא פורסמו די מחקרים אובייקטיביים בנושא", הוא אומר. "פורסמו מחקרים טובים, אבל כל אחד אימץ נקודת מבט אחרת. מחלקת ההיסטוריה בצה"ל בפרט, וצה"ל בכלל, לא פרסמו עד היום את הגרסה שלהם".
מעבר לממד העובדתי, משהו במלחמת יום הכיפורים מקפל לתוכו כמעט את כל החוויה הישראלית. "אם הטראומה היהודית היא השואה, הרי הטראומה הישראלית האולטימטיבית היא מלחמת יום הכיפורים", אומר ד"ר אודי לבל, מרצה לפסיכולוגיה פוליטית במרכז האוניברסיטאי אריאל. "דווקא כשהכל בסדר ויש מחאה חברתית ותרבות אזרחית וקוטג' ודיור ושלי יחימוביץ' - דווקא אז באה המחשבה: אולי כל זה מדומה? אולי צריך לפקוח עין כי תכף יתקפו אותנו? הרי ככה בדיוק מלחמת יום הכיפורים התחילה - אחרי ששת הימים, זחיחות ושפע כלכלי, תיירים באים, ממשלת אשכול מתחילה להפריט. הכל טוב. ואז זה בא".
הספרים על המלחמה ההיא מצליחים, אומר לבל, לא כי הם טובים מבחינה ספרותית - הרי יש מעט תגליות ספרותיות כמו חיים סבתו (מחבר "תיאום כוונות") בספרות המלחמה - אלא עקב הצימאון הגדול בחברה הישראלית לקרוא על הטראומה. "מלחמת יום הכיפורים נתפסת היום כאירוע הישראלי ביותר שיש. ברוח התקופה הנוכחית יש הרבה אירועים שאינם נתפסים כמשהו שאפשר להתחבר אליו. בשעתו נתפסה ששת הימים כמלחמה הגדולה והמפוארת, אלבומי הניצחון, הלהקות הצבאיות, השחרור הגדול, היציאה מגבולות אושוויץ. היום היא נתפסת כאירוע אנכרוניסטי. קשה להתחבר למיתוס דוד וגוליית, חברון ארץ אבותינו, לחגוג באופן דתי כמעט משהו שהוא צבאי. ואולי זה גם חבל, כי אנחנו כבר לא רגילים לנצח".
לבל בוחן באילו נסיבות מתחברת הישראליות לאירוע גדול. "הקאמבק של ששת הימים היה בעיצומה של אינתיפאדת אל אקצה, היו הרבה במות וכנסים וספרי היסטוריה שממש נכנסו לרשימות רבי המכר. זו היתה דוגמה למלחמה שבה ניצחנו, לקחנו את המציאות בידינו. אבל בתקופה הנוכחית, מלחמת יום הכיפורים שוב הופכת למשהו שקל להתכתב איתו - בדיוק כשיש שקט ורווחה כלכלית ואין טרור ואפשר להתעסק בדירה לילדים - עולה החרדה הזאת, שאנחנו חייבים לפקוח עין".
לבל טוען שהמלחמה מחזקת עד היום מרכיבים רבים של הזהות הישראלית. נוצר שיח אנטי ממסדי שלא סומך יותר על ההנהגה ומלווה בתחושת קורבנות של היחיד מול המדינה שהפקירה אותו. "מבחינת החייל בשטח, יום הכיפורים היא עדות למלחמה שבה הוא ניצח למרות המדינה, ולא בזכותה. העיתונות סיקרה עד אותה מלחמה את גיבורי הסדר החברתי, אבל החל מיום הכיפורים העיתונות עברה לעסוק בקורבנות המדינה - העובדה שחייל מצרי או סורי ירה לא שינתה את התחושה ששר הביטחון אחראי למותם של החללים. ברגע שמערכת הביטחון נכשלה, רואים את הכשלים של שאר המערכות. הישראלי נהפך להיות קורבן של מדינתו הוא. כך זה גם ברבים מהספרים על המלחמה - הם מספרים נרטיב של איך אני, בלי נשק, בלי אוכל ובלי בגדים, אלתרתי וזחלתי והצלחתי, ואחרי זה רציתי לחנוק את המנהיגים. אדם שחזר חי בנס, ומרגיש שהמדינה הפקירה אותו".
לטענת לבל, יציאת הספרים קשורה לא רק למלחמה עצמה, אלא גם לאירועים שלאחריה: "המלחמה הזאת השפיעה ברמה האישית על אנשים, היתה הרבה חזרה בתשובה לאחר מכן, אנשים הלכו לכיוונים של ניו אייג' עוד לפני שזה נעשה אופנתי, חלק ירדו מהארץ, חלק נרתמו לתנועות חברתיות למען שינוי המציאות הישראלית, כמו גוש אמונים או שלום עכשיו. זו המלחמה שחוללה הכי הרבה תפניות אישיות בחייהם של אנשים".
לבל סבור כי אפילו המודל של המחאה החברתית היום הוא תולדה של השבר הגדול שאחרי מלחמת יום הכיפורים, שמוביל לפקפוק במדינה ולערעור על מוסדותיה. "הספרות היא בבואה של כל זה", הוא אומר, "לכן תמיד ייכתבו וייקראו על כך ספרים".
עד מתי?
"לכל אומה יש בלא מודע הקולקטיבי שלה דברים בלתי פתורים. אבל הדברים שאי אפשר לשים אותם מאחור הם הדברים שקרו בגלל המדינה, ולא נכפו עליה. לסינים יש עניין לא פתור עם הרוסים, אבל הם לא בחרדה מתמדת שהרוסים יפלשו. לעומת זאת, העבדות של השחורים בארה"ב היתה בגלל הגזענות שלה, ולכן ממשיכים לחקור את הנושא ואת מלחמת האזרחים. מלחמת יום הכיפורים קרתה לא מפני שלא היתה לנו מדינה, אלא דווקא בגלל המדינה ומנהיגיה. לכן, באופן פרדוקסלי, כל זמן שהמדינה קיימת החרדה תימשך".
רוזנר מאמין ששטף הספרים רק יתגבר: "זה לא ייגמר אף פעם. בכל שנה יוצאים בארצות הברית אינספור ספרים חדשים על מלחמת האזרחים. את שואלת את עצמך, מה עוד יש לחדש? מה עוד יש לכתוב על לינקולן אחרי יותר מ-200 ביוגרפיות עליו? ובכל זאת. מלחמת יום הכיפורים היא הטראומה הלאומית שלנו, כך שנכתוב עליה עוד הרבה ספרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם