שומר על קצב: "לימסול" הוא מותחן הגון
גם ללא תוספת משמעותית למה שכבר יודעים על עולם השב"כ ולמרות הגיבור הלא מספיק מעניין, "לימסול" הוא מותחן אפקטיבי
ישי שריד צילום: יח''צ
האני הוא סופר ואיש רך שהסתובב בחוגי הבוהמה הישראלית באותה תקופה, רחוקה כל כך היא נראית כיום, שבה המעבר בין עזה והגדה לישראל היה מעשה שבכל יום; בתקופה שבה הפלסטינים ממש התחככו בישראלים והיו הפרולטריון הישראלי המובהק, לפני בוא העובדים הזרים. איש השב"כ מסייע לדפנה בהבאת האני הגוסס לטיפול בישראל. אבל מה יוצא לו מזה, מהבאת פלסטיני לא טרוריסט ועדין כמו האני ארצה? מה הוא זומם? הרומן מעכב בתבונה את המידע הזה ויוצר מתח בסיסי אבל יעיל.
אחד הרווחים שאנחנו זוכים בהם בקריאת ספרות ריאליסטית, שאולי קשה להודות בו בגלל הפרוזאיות הלא אמנותית שלו, הוא המידע שאנחנו שואבים על חייהם המקצועיים של עמיתינו לעידן ההיסטורי. בעידן של התמחות והתפצלות מקצועיות בחברה, היוצרות ניכור בין חלקיה, קריאת ספרות ריאליסטית, כשמהנדס לומד על עולמה של מורה, ומורה נוכחת לדעת איך נראה עולמו של אופטיקאי, משככת מעט את חרדת אי הידיעה שלנו לגבי הנעשה אצל מי שמימיננו ומשמאלנו.
במקרה של עבודתו של איש שב"כ הסקרנות אף חורגת מסקרנות רגילה. אבל כששריד מתאר את הנעשה בחדר החקירות-איש השב"כ שלו מעורב בתאונה בה מת עציר בחדר החקירה - התחושה היא שהסופר אינו יודע יותר מאיתנו, הוא אינו מלמד אותנו משהו שלא היינו יכולים לנחש לבד על המתרחש בחדר חקירות כזה. הרומן גם לא בוחר באפשרות אחרת: בחשיפת הסוד על כך שבעצם אין שום סוד, וחקירות השב"כ הן פשוט עירוב של איומים בוטים ואלימות מתונה.
הבחירה של הסופר בהצבת גיבורים שהם עצמם סופרים בצד הגיבור השב"כניק מעוררת את השאלה האם הרומן יוצר יחסי גומלין מעניינים בין שני המקצועות (למשל, המציצנות המאפיינת את שני המקצועות). לרומן אין את הפריבילגיה שיש לחיים להסביר סמיכות כזו במקריות (כך פשוט קרה, שהוא שב"כניק והיא סופרת), וכמובן אי אפשר לפטור את ההצמדה הזו בנוחות של הסופר, שבהיותו סופר קל לו מן הסתם לתאר דמויות של סופרים.
שריד מודע לצורך הזה לנמק את הצמדת שני משלחי היד השונים, אבל התשובות שהוא מפזר לאורך הרומן אינן מעמיקות או מקוריות (חוקר טוב צריך עין בוחנת של סופר, חיי הבוהמה וחיי השב"כ שניהם חיים "פסיכיים", ועל דרך הניגוד: "היו שם אנשים תרבותיים...מהסוג שאוהב לדבר עליי ועל החברים שלי דברים רעים").
דמותו של חוקר השב"כ מעניינת יותר באותם רגעים ששריד מצליח להמחיש את ערלות הלב שלו שצומחת על קרקע ליברלית ונאורה, את השעטנז שיש באישיותו בין התבהמות, נימוס ומוסריות (למשל, כשאחרי הכאת עציר ברגע של אובדן שליטה, מהרהר הגיבור בבקשת סליחה מהמוכה). ואילו באותם רגעים שחוקר השב"כ הופך להיות פאשיסט מן השורה הוא גם הופך לקלישאתי, לא מעניין מספיק וגם, נדמה, לא מתואר בדיוק מספק (על רופא ישראלי שדואג לשלומו של האני חושב הגיבור: "שתי הידיים שלי נדרכו לסתום לו את הפה. איפה עוד נותנים לאנשים לדבר ככה בחופשיות?").
למרות כל אלה, "לימסול" מהנה לקריאה. הוא קצבי, נטול שומנים עלילתיים והתפייטויות ליריות. כשהולכת ומתבהרת מטרת המשימה של איש השב"כ הקריאה הופכת להיות צמודה ולהוטה אף יותר. הכול דוהר כמו שצריך לקראת השיא.
המשימה הזו - האלגנטיות, הפשטות המבריקה והרשעות של תחבולת השב"כ - מעניקה לקורא את מה שהיה חסר קודם: התחושה שהסופר יודע מה שהקורא לא יודע וחולק את הידע הזה עמו. כשנחשפת אט אט התחבולה, גם מתגלות דקויות מעניינות.
למשל, אי הנוחות ואף רגשי הנחיתות של אנשי השב"כ אל מול אנשי המוסד: "תמיד היה אצלם ניחוח של דיוטי פרי, ביגוד מאירופה, אווירה של היי-טק. חיים
ואני הגענו אליהם כמו צמד מתקני תריסולים, אחד דתי ושמנמן וצולע, השני אפור ושתקן".
ולמרות סצינת השיא האקשנית, הרומנטית והלא מספיק אמינה (סצינה המתאימה לסרט, מדיום שבו הפסד האמינות יוצא בשכר צילומי הפעולה, ההפך מרומן) הספר הזה, בסופו של דבר, הוא מותחן ישראלי הגון.
ישי שריד לימסול עם עובד 187 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
