משאיר את הכעס לאחרים: ראיון עם נעים עריידי
משורר, מתרגם, מורה, חוקר של יצירות אצ"ג, מייסד פסטיבל בינלאומי, שופט בפרס ספיר. לנעים עריידי יש הרבה כובעים, אבל מה שתמיד נצמד ראשון לשמו זו העובדה שהוא דרוזי. אז בסדר, זה מחיר שהוא מוכן לשלם בשביל שדעותיו יתפרסמו בציבור. ויש לו לא מעט, על ירושלים (לא הצליחו ולא יצליחו לחצות אותה), על ליברמן (לא מפריע אותו), על יוסי שריד (עשו לו עוול). אבל בסופו של דבר הוא כאן בגלל השירה
בדומה לירושלים שבשירו, גם אותו ניסו נסיבות חייו לחצות לשניים, ללא הצלחה. פרופ' נעים עריידי, 59, משורר, מורה, מתרגם ואיש ציבור פעיל, עושה רושם של אדם שלם עם עצמו. אדם שחי בשלווה בין שני העולמות ומצליח ליישב את הסתירות, פרי של מציאות מסובכת. ערבית מול עברית, דרוזיות מול ישראליות, עיר מול כפר, מודרניות מול מסורתיות, הם רק חלק מהדואליות שהוא מתמודד עימה.
אפילו את הדוקטורט שלו בחר לעשות על אורי צבי גרינברג, המשורר שכה מזוהה עם הצד הימני של המפה הפוליטית. במאי האחרון חגג עשור לפסטיבל השירה הבינלאומי שייסד בכפרו כתגובה לאירועי האינתיפאדה השנייה. חודש אחר כך נקלע בעל כורחו לפרשיית פרס ספיר כאחד השופטים. בסופו של כל יום עסוק - עריידי מתפרנס מהוראה - הוא שב הביתה, אל כפר הולדתו. אל אשתו, ילדיו, נכדיו, וגם משפחתו המורחבת נמצאת בקרבת מקום.
ספרו האחרון קרוי "משאיר את הכעס לאחרים" (גוונים, 2006) ועושה רושם כי עריידי מיישם את המשפט הזה. כך למשל החלטת שר החינוך גדעון סער להוציא את מושג "הנכבה" מתוכנית הלימודים של משרד החינוך במגזר הערבי, או הצעת החוק "אזרחות על תנאי" שהציע שר החוץ אביגדור ליברמן או דרישתו של שר התחבורה ישראל כץ לייהד את השלטים בארץ, כך שהשמות שיופיעו בערבית ובאנגלית יהיו תעתיק מדויק של שם המקום בעברית, לא מצליחות להזקיף על ראשו קרני שור זועמות. ובהנחה כי, כמו כולנו, הוא מצויד בכאלה, הרי שעריידי מצליח כדיפלומט להצפינן היטב בין מחלפות שיערו הבלוריתי.
"למדתי להתמודד עם כל הדברים שכביכול יכלו להכעיס אותי", הוא מסביר. "למדתי לדבר איתם ולהתווכח איתם. תמיד כעס והשפלה ושנאה קורים כשאין דיבור, כשאין הכרה הדדית. ביני לבין כל הדברים שבעולם יש הכרה הדדית ויש שיח. אני משוחח עם אלוהים, עם בוראי".
אבל כן יש דברים מקוממים, לאן אתה מתעל את הכעסים?
"אני מחליף אותם ברגשות אחרים. אני מזדהה עם הקקטוסים - לא בורח אלא מתגונן עם הקוצים. והקוצים שלי יכולים להיות הידע שלי וההשכלה שלי. מערכת ההגנה שלי זו ההשכלה שלי והאישיות הנעימה שלי כלפי האחר".
אבל יש מקרים שזה לא יכול לעבוד.
"כשאין ברירה אני פשוט כותב".
עריידי הוא משורר דו-לשוני, שנע בין שפת אמו לשפת ארצו. "יש דברים שאני רוצה להגיד אותם בגישה מסוימת, באופי מסוים, ואז אני כותב אותם בעברית", הוא אומר. "ויש כאלה שיוצאים בערבית בלי שאני אחשוב על זה".
למשל?
"אם אני רוצה להתווכח עם אלוהים אני לא יכול להתווכח איתו בערבית כי אז כל הדתיים, המוסלמים והדרוזים יקומו עליי ואולי אהפך למנודה. לעומת זאת, אין לי בעיה להתווכח עם אלוהים בעברית. גם אם אני
נגיד על נוף?
"משורר טוב לא כותב על נוף. הנוף הוא אמצעי, תמונה. שירה טובה, שירה נצחית, שירה עמוקה היא בעצם זו שמנסה לבטא את הרגשות שלנו, את העצב שלנו, את המוות שלנו, את הוויכוח שלנו עם אלוהים. אתה יכול להביע את העצב שלך בערבית, אבל להתווכח עם אלוהים לא".
איזה כוח אתה מייחס למילה?
"יש לה משמעות גדולה מאוד, אבל לא של שינוי מיידי. איך אומרים? חייו ומותו של אדם ביד הלשון. אבל להגיד שהמילה יכולה להשפיע באופן המיידי זו אמירה בומבסטית. כשחשבו שהמילה צ'חצ'חים עשתה מהפך בזמנו, טעו. גם רצח רבין לא קרה בגלל מילה אחת. זו אווירה, זו אדמה פורייה. כשמילה משפיעה באופן מיידי זה בעצם הקש ששובר את גב הגמל".
כוונתך שמילה זה לא אקדח.
"בדיוק".
מכיוון שאתה דרוזי, מה שנכתב עליך לאורך השנים היה בדרך כלל בהקשר פוליטי ופחות בהקשר ספרותי, אף שפרסמת לא מעט ספרי שירה ומחקר. זה לא מקומם אותך?
"תראי, כשמדברים על עמוס עוז, רבים לא מכירים ממש את יצירתו אלא מכירים יותר את עמדותיו הפוליטיות, וזה מקרב אותו לפרס נובל יותר מאשר איכות היצירה, למרות שהוא באמת יוצר גאון. המזל שלי שאת יצירתי מלמדים באוניברסיטאות ובבתי ספר. זה הקהל שלה.
הקהל ששומע על היותך דרוזי זה קהל עיתונות שרוצה לקרוא דברים כאלה. אם זה מה שמעניין את התקשורת אז מה אעשה? אגיד להם שאני לא רוצה להתראיין? אז ישכחו אותי. זה כנראה המחיר. חשוב לי מאוד שיראיינו אותי כדי להשמיע את דעתי, ואם אני אשב בצד אז לא ישמיעו את דעתי".
דעתך נשמע הרבה בשני העשורים הקודמים, אבל עם הזמן פחתו הראיונות איתך. איך אתה מסביר את זה?
"אני זוכר ריאיון שהיה לי ב'העיר' - המראיין היה חזי לסקלי. ולסקלי אומר עליי שם: 'הבחור הזה הוא בחור רציני, הוא לא גימיק'. כי בהתחלה הרי מחפשים תמיד גימיק. אם מתגלה שהבחור שכותבים עליו הוא לא גימיק, מפסיקים לכתוב עליו. הגימיק כנראה נגמר. כשרואים שהוא רציני, זה מפחיד, וכשהם מפחדים הם מתרחקים. זה מה שקרה איתי".
אגב גימיקים, יש שטוענים כי הבחירה שלך לכתוב דוקטורט על אורי צבי גרינברג הייתה גימיק.
"לגמרי לא. שירת אצ"ג עניינה אותי בשל כמה סיבות. איך זה שמשורר כל כך גדול לא מוכר גם לא לקורא הישראלי? ואז גיליתי שזה עניין פוליטי, מפני שהוא היה רביזיוניסט ובן-גוריון היה נגד הרביזיוניסטים ונגד הקומוניסטים. לא ככה הכרתי את התרבות היהודית, כסותמת פיות.
אז הלכתי לבדוק. מצד שני גיליתי את הסיפור שלו עם משמר העמק, ושאלתי את עצמי אם משורר יכול להיות לא מוסרי, ולגבי מוסריות השירה אני מצדד בעמדתו של ניטשה שהשירה והאמנות הם מעבר לטוב ולרע. כל הדברים הללו היוו לי עניין מחקרי גדול, מה גם שהוא לא נחקר עד אז. מה היה לי לחדש אצל ביאליק וטשרניחובסקי?".
אם אצ"ג היה חי כיום, איפה הוא היה ממוקם מבחינה פוליטית? אתה חושב שהיה תומך למשל בליברמן?
"אני לא יודע. לאורי צבי גרינברג היו אידיאולוגיה וקווי יסוד, אבל מפלגות זה קטנוניות, זה היה קטן עליו. לי עצמי למשל אין בעיה עם ליברמן. דווקא ליברמן והימין הישראלי יותר שקופים וברורים מהאחרים ולכן הם פחות פרובלמטים בשבילי. מובן שטוב יהיה אם הוא יתחיל לעדן את ההתבטאויות שלו, אבל מבחינה עקרונית הוא לא שונה מכל אחד אחר. מה ההבדל בין ליברמן כשר חוץ לבין כל שרי החוץ שהיו? ומה הקשר שלי איתם?".
הציעו לך לא פעם להיות חבר כנסת.
"נכון, וסירבתי. אני לא פוליטיקאי ואין לי, חוץ מהמסרים של חשיבות השירה בחיינו, דברים אחרים שאני רוצה להעביר. אני לא מיסיונר. פעם, אחרי שיוסי שריד הציע לי להיות חבר כנסת במרצ, אמרתי לו: 'יוסי, אתה עוד עשר שנים תעזוב את הפוליטיקה ותכתוב שירים', אז צדקתי. משורר אמיתי מתרחק מפוליטיקה, מעסקנות ואפילו מניהול".
אבל שניכם דווקא כן עוסקים בניהול. אתה מנהל פסטיבל שירה והשנה שוב שפטת בפרס ספיר, רק שהפעם שריד, היושב ראש, ספג ביקורת קשה עד כדי ביטול הפרס.
"ההאשמה נגד יוסי שריד לדעתי היא לא מקצועית. לא מגיע לאדם הזה שיחשדו בו. אני יושב בוועדה הזו כבר השנה השלישית והוא יושב הראש שלה, ומעולם, ממש מעולם, לא הרגשנו שיש לו נטייה לאדם זה או אחר או לספר זה או אחר. גם כפוליטיקאי הוא נחשב לאדם ההגון ביותר מכל הפוליטיקאים.
"את 'אחוזת דג'אני' כולנו אהבנו. זה הנושא, זה העברית של תחילת המאה. לא קל לכתוב ספר כזה. לדעתי ולו בגלל הסיבה הזאת הוא ראוי לפרס. לכן חרה לי כל העניין. לאלון חילו לקח שנים כדי להביא את העברית הזאת. זה מפעל ממש".
והצבעת בעדו ברגע המכריע?
"כן".
לקראת סוף הפגישה שב עריידי ונזכר בשירו "ירושלים אהובתי". "השיר הזה הוא ממש שיר ערש", הוא מפתיע. "בכלל אני טוען שכל שירת הערש היא שירה עצובה".
למה?
"האמא שרה לתינוק מהמקום הכי אינטימי שהיא יכולה לשיר בו על העצב שלה.'נום ילדי יפה עיניים סוס צמא זקוק למים'. אמא שלי הייתה שרה לאחים שלי שירי ערש. היא הייתה בוכה והדמעות שלה ממש זלגו, כך שמרוב כאב וצער היא נרדמה והילדים נשארו ערים".
ועל מה בכתה?
"היה לה אח שנפטר בגיל צעיר, קראו לו נעים ועל שמו אני נקראתי. כל השירים שהיא שרה היו על מוות, על מות אחים, על מות בנים. בסופו של דבר מה שנשאר מהשירה זו השירה הלירית-חווייתית, ולא הפוליטית".
נא להמתין לטעינת התגובות
