גילוי נאות: הסיפור מאחורי "אחוזת דג'אני"
ב"אחוזת דג'אני" של אלון חילו הוא מתואר כנוכל חלקלק שחומד את גופה של אישה ערבייה ומנשל אותה מאדמתה. במציאות הוא תמך ברעיון הדו-לאומיות, פעל להידברות עם הערבים והיה נאמן לאשתו. עם שוך מהומת פרס ספיר, תובעים בני משפחתו של חיים מרגליות -קלווריסקי לעשות צדק עם הדמות ההיסטורית - וגם לתת לסבא את המקום שמגיע לו בקאנון הציוני
קלווריסקי משיב: "ראשית, לא בכל המושבות יש סכסוכים כאלה ושנית, צריך לקנות אדמה בארץ ישראל לא על ידי רמאים ונוכלים הגוזלים מהפלאח את אדמתו, אלא מהפלאח בעצמו בכסף מלא ולהציב הגבולים מיד עת הקנייה".
בן-יהודה מפנה למרואיין שלה שאלה בדבר שפות הלימוד בפלשתינה. קלווריסקי עונה ללא השתהות תשובה לא פופולרית בעליל: "במושבות אין כל צורך ללמד את הילדים כל שפה נוכרייה מלבד ערבית, שפת המדינה".
יולי 2009. נכדיו של קלווריסקי יוצאים למסע לטיהור שמו לאחר שדמותו ההיסטורית עברה מטמורפוזה בלתי מחמיאה בספר "אחוזת דג'אני" של אלון חילו, שכיכב בשערוריית פרס ספיר. קולם של בני המשפחה לא נשמע במהומה הגדולה סביב הפרס. הם עדיין מתקשים לעכל כיצד התגלגלה דמותו של מי שנפלט מהפנתיאון הציוני בשל עמדותיו הסובלניות בנושא היחסים בין יהודים וערבים, לכדי איש המחלל נשים ערביות וגוזל מהן קרקעות בדרכי עורמה.
חילו עצמו מסכם את דמותו בעמוד 51 בספר, כשהוא מייחס לקלווריסקי את הדברים הבאים: "נצרך הייתי לפגוש צמד ערביאים, סלים וסאלם, שניהם סרסורים לכל דבר ועניין, המבקשים למצוא לי שתיים אלה, אדמה ערביאה ואישה ערביאה, לבוא על זו ולבוא על זו".
"אחוזת דג'אני" ראה אור בינואר 2008, התקבל בחיבוק רחב ומכר למעלה מעשר מהדורות. הרומן, הבנוי מהצלבת יומניהם של שני גברים כותבים, יהודי וערבי, מתאר את חדירתו של האגרונום היהודי ובן העלייה הראשונה חיים מרגליות קלווריסקי, אל חייהם של עפיפה ובנה צאלח דג'אני, היושבים באחוזה המשפחתית (אחוזה פיקטיל בית הממוקמת בשיפולי המושבה הטמפלרית שרונה).
עפיפה מזמינה את קלווריסקי לביתה בתקווה שירפא את בנה הסובל מדיכאון. קלל ווריסקי חושק גם באישה, שבעלה נמצא בנל סיעה ממושכת, וגם באדמת משפחתה. רעייתו אסתר מתוארת כ"שורש צרותיו ותעניותיו", ואף כי חמוקיה לבנבנים ועסיסיים, שדיה כרימונים המלאים להתפקע,? אינה מתירה לו "לבוא בשעריה".
הספר עוקב אחר הרומן בין עפיפה לק ל לווריסקי והיחסים שמתפתחים בינו ובין צאלח. קלווריסקי מתואר כנוכל חלקלק, כמעט סטריאוטיפ אנטישמי של יהודי שלא בוחל בדבר כדי להגשים את מטרותיו. כשל מוסטפה, אביו של צאלח, חוזר ממסעו ומת בפתאומיות, קלווריסקי נחשד ברצח. בינתיים הוא משכנע להעביר לרשותו את האחוזה, מגרש את האריסים הערבים ומביא במקומם מתיישבים יהודים.
לאחר השתלטות האגרונום היהודי על האחוזה ובני ביתה, יוצאת האישה הערבייה מדעתה ובנה מוצא את מותו בטביעה, לא לפני שהוא מעתיר
על גב עטיפת "אחוזת דג'אני" נכתב: "הישג היסטורי מחקרי למדני". אבל דמותו האמיתית של חיים מרגליות קלווריסקי, כפי שעולה ממקורות כמו "הלקסיקון הציוני" של אפרים ומנחם תלמי ו"משפחת האדמה" של משה סמילנסקי, מנוגדת לגמרי לדמות שמככבת בספר.
עיון במקורות שבהם נעזר חילו לכתיבת ספרו מראה כי התרשלות לא היתה כאן. מראי המקום מעידים כי חילו ידע בדיוק מי היתה הדמות ההיסטורית, ובכל זאת בחר להציגה כפי שהציג. צחוק הגורל: ההיסטוריוגרפיה הציונית דאגה להשכיח את קלווריסקי בדיוק בגלל תמיכתו ברעיון הדו לאומיות שהפגין בגלוי, בין היתר בניירות עמדה שכתבו הוא ובכירים אחרים בהנהגה הציונית.
אינספור דוגמאות מעידות על אמונותיו וערכיו של האיש. ב-1914 הפגיש את נחום סוקולוב, ראש התנועה הציונית, עם מנהיגי התנועה הלאומית הערבית. בסיום מלחמת העולם הראשונה ניהל משא ומתן עם ממשלת סוריה על הסכם עם התנועה הציונית. בשנים 1927-1923 הוא עמד בראש הלשכה הערבית בהנהלה הציונית והמשיך לאותו תפקיד בסוכנות ובוועד הלאומי.
בספרו "ברחבי פלשתין היהודית", שראה אור בפריז ב-1925, מספר פרננד קורקוס על ביקור שערך קלווריסקי בראש פינה. המל תיישבים מבקשים שירכוש עבורם קרקעות חדשות, אבל קלווריסקי משיב: "אני אף פעם לא רציתי לקנות קרקעות של ערבים, גם כשהם באו להציע לנו אותן כי, שים לב, יש כאן כפר ערבי צמוד לכפר היהודי ואני לא רוצה שערבים אלה יאבדו את שדותיהם. כל כך אנחנו לא היריבים שלהם שאני הוא זה אשר נקט את היוזמה לפתוח בית ספר עבורם. לא צריך לומר כל העת: אנו רוצים לשתף פעולה עם הערבים, צריך לשתף פעולה על אמת" (עמ' 138).
גם בן-גוריון מצוטט בשיחה על הקרקעות: "יש עוד קרקעות סמוך לנאבלוס (שכם). אנחנו יודעים שמר קלווריסקי חושב שתמיד צריך לפצות את הפלאחים. זה לא משנה מבחינל תנו, אם אנו משלמים על מנת לקל נות קרקע או לפצות את הפלאחים ואף להקל, אם רוצים, על מעברם לסוריה; תמיד צריך לשלם. העיקר הוא הקרקעות? (עמ' 172).
"להציג את האיש הזה כרמאי ומניפולטור שבדרכי עורמה משתלט ומשחד ערבים, כפי שעשה חילו בספרו, זו רמייה. אין מילה אחרת", אומר נינו יואב. אביו מוסיף: "מילא נושא החרמנות שלו והפריג'ידיות של אשתו שפוגע בנו באופן אישי, אבל הוא עשה ממנו אדם שהוציא ברמייה ממשפחה ערבית את האחול זה שלה, כשזה בדיוק ההפך ממה שעשה. את כל האדמות מסביב לכנרת - דגניה, יבנאל, פוריה - הוא רכש באמצעים כשרים ותוך דאגה לאריסים".
הכתבה המלאה ב"סופשבוע" של מעריב.
נא להמתין לטעינת התגובות
