ביג בן: לא ממש פוליטיקלי קורקט
רצח ההומוסקסואלים הוא מעשה מתועב, ואן נוין כמשל לסיפור הפליטים,"שיטת השקשוקה" מצחיק ו"מגודלים" טיפשית. וגם: על שמונה ספרים בטור ספרותי אחד
אני מקווה שאמיר פיי גוטמן יסלח לי שאני נאחז בו כמו בקרנות המזבח מול הרצח הזוועתי של הצעירים ההומואים, אבל בשביל מה יש חברים? לכן אני מבקש לספר, כי היחיד מבית "האח הגדול" שאיתו אני בקשר הוא אמיר עצמו וחברו המקסים ינאי (מזל טוב לחתונתם הממשמשת ובאה), ומבחינתי, הרקע לחיבה בינינו איננו, כמובן, ההומוסקסואליות שלו או הסטרייטיות שלי, אלא העובדה שמדובר ביוצר מוכשר להפליא, חכם אמיתי ובעל מצפון אמיתי.
נכון שהייתה מריבה גדולה ביני לבינו בבית "האח הגדול", אבל נדמה לי שאמיר הבין בסוף (עובדה שרץ לחבק ולנשק אותי בפרק הגמר, כשהבין את אהבתי אליו), כי תיתכן הפרדה בין טינה והיגעלות מן המעשה ההומוסקסואלי עצמו (ואינני חוזר בי מיחס זה) לבין היחס להומוסקסואלים, שחלק גדול מהם הם הכי מעודנים, הכי יצירתיים, הכי מקסימים.
אמיר
צריך להבדיל הבדלה עמוקה בין ארגון כמו "שוברים שתיקה" שהוא ארגון מלשיני מטבעו, בואש ומבאיש מטבעו, עוכר ישראל על פי הגדרתו (מבחינה זו, קובי אריאלי ועירית לינור צדקו כמובן בכל מילה ליצנית שאמרו), לבין כל הישראלים הנפלאים שיצאו להגן על הפליטים והעובדים הזרים וילדיהם מפני הגירוש הקרוב עד אימה.
צריך ללמוד ממה שקרה לצאצאית הפליטים הווייטנאמיים ואן נויין, שמנחם בגין בחוכמתו ובנאורותו אזרח את משפחתה ואותה, והיא הפכה להיות אחת הישראליות והמשוררות המקסימות בישראל. אין ישראלית ממנה. אין עברייה ממנה.
ככה יקרה גם לכל הפליטים ולכל העובדים הזרים וילדיהם שרוצים להיות חלק מאיתנו. ורק ככה נתעצם ונגדל ונביס את הים הערבי מסביבנו. כי כל מי שאוהב את הארץ כמונו ואת העברית כמונו הוא חלק מוחלט מאיתנו. וזה חל, אגב, גם על "צאצאי שבט המנשה" בהודו, על פי הסרט המצוין והמרגש של אילן גורן בערוץ 10. עמי הוא מי שעימי ומי שרוצה להיות עימי, וזה כתוב גם בתנ"ך, וקישטה הרבנות וקישטה ש"ס.
פחות מדי דובר על חלקו של הבמאי אילן עבודי בסרטו הכוכבי של מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה". כי נדמה שגם בזכות הבמאי הזה הפכו חסרונותיו של רוזנטל (החספוס, הבוקיות, חוסר העידון) ליתרונות מוחלטים: האיש הפשוט והלא מתוחכם שסגר את הלסתות שלו על ההון והשלטון, לא הרפה, והפך, ובצדק מוחלט, לגיבור היום.
סרט דוקומנטרי עצמאי, מצחיק, אפקטיבי, מעניין להפליא, בניגוד לסרט התעמולה והתגובה המשעמם עד מוות ששודר מיד אחריו. אני גם בטוח שרוזנטל ינצח בתביעה שהגישו נגדו האחים עופר, כי אין שופט בישראל שירצה להיראות כאילו הכסף הגדול יכול לתמרן את הצדק שלו.
יפה אמר רינו צרור בדיון הטלוויזיה שנערך בערוץ 1 אחרי הקרנת הסרט, כי עצם הגשת התביעה על סך שלושה מיליון וחצי שקל מצד משפחת עופר היא מעשה בריוני שנועד להשתיק ולהפחיד את העיתונות החופשית. וכל הכבוד גם למוטי שקלאר ששידר. נדמה שלכתו של היו"ר השתלטן והזעוף משה גביש מיטיבה איתו.
הסתכלתי שלוש דקות ב"מגודלים". מה זה כל הבבונים המתגרבצים האלה? ועוד פרסמו בוואלה! בשעתו שאני אמור להנחות את זה. אני?!
מינו אותי לשופט בתחרות הגמר של פסטיבל כרמיאל למחול, והדבר הראשון שעשיתי הוא לסלק מעליי את כל "הקריטריונים לשיפוט", שעל פיהם התבקשנו לשפוט. מבחינתי, יש רק קריטריון אחד: הלב.
אני פותח שלושה ספרים מתורגמים חדשים, ואני רוצה לתת לכל אחד מהם הזדמנות הוגנת לעניין אותי. למה לא? ננסה. הספר הראשון נכתב בידי סופר גרמני יליד 1970 בשם טומי יאוד, והוא נקרא "אידיוט גמור" (מגרמנית: עופרה קק, כנרת).
השורות הראשונות דווקא מדליקות בחדוותן: "מוכר צנום ונמוך ב'איקאה', עם שיער אדמוני דליל ואף גדול, נוגע בי באצבעו. תודה לך, אלוהים, שאני לא נראה ככה!". יפה, כך נראית פגישה אינטליגנטית, כנה וצעירה עם כיעור. אבל מיד בהמשך מתגלה לנו כי גיבורנו הוא מן הסוג המבלה בחדר כושר, ו"שמח לקראת הקוביות בבטן". מצטער . אני ממש לא מתעניין בטיפוסים מהסוג הזה, גם אם הם מגרמניה האחרת. די לי במקביליהם הישראלים.
הלאה. גם ספרו של ג'רמי בלקמן, "פרקליט אנונימי" (מאנגלית: יעל סלע-שפירו, כתר) נושם עדכניות, לא פחות מן השיטוט הקודם במרחבי "איקאה". גיבורו של הספר הוא פרקליט מצליח הכותב בחשאי בלוג פופולרי, עד שזהותו נחשפת. מבחינתי, הבעיה היא שהוא יותר מדי מרוצה מההברקות הדלות שלו, ומה לעשות, גם עולמו צר כעולם נמלה, או לפחות כמו שדכן הסיכות שנעלם מהשולחן שלו, והוא בהחלט חושד במישהו מסוים מאוד: "תפסיק לגנוב לי את השדכן. לא ייתכן שאני אצטרך להסתובב פה מחדר לחדר ולחפש שדכן. אני שותף בכיר במשרד עורכי דין עם הכנסות שנתיות של חצי מיליארד דולר. השדכנים אמורים להסתדר על השולחן שלי בטור עורפי ולהתחנן שאני אשתמש בהם". יש באמת מישהו שקורא בלוגים כאלה?
סימפתי הרבה יותר הוא ספרו של סופר אמריקאי-ישראלי בשם אהוד חבצלת, "צל חיים" (מאנגלית: אביטל ארז, כנרת זמורה-ביתן), שזכה לשבחים ב"ניו יורק טיימס". גיבורו הוא רופא חרמן, הנתון באיזשהו פלונטר משפחתי עם אביו ניצול השואה ואחיו שהסתבך בענייני סמים ומת. כבר העמודים הראשונים עמוסים מין וגופניות, אבל בדרך אנושית ולא חלולה.
זה מתחיל באיזשהו זיכרון נעורים על אוננות ועובר לזיון עם אשתו חרף התנגדותה: "מותק, לא, לא עכשיו. בסדר? אולי אחר כך. הוא התעלם ממנה והחל לדחוף את עצמו אל גופה. 'נתן', היא אמרה. 'תן לי לעשות לך, בסדר? אני באמת רוצה'". אבל רופאים (ולא רק רופאים) הם עם תקיף. והוא משלים את המהלך וגומר, ומנסה לאמוד בבוקר, מתוך חששנות מסוימת, את מצב רוחה. נכון, זה לא נעים, אבל יש כאן איזושהי כנות אינטליגנטית ראויה להערכה. מחוספסת כמו החיים.
בשעות שאחרי הזוועה במועדון ההומו-לסבי חשבתי על ארבעה משוררים ישראלים ועל נפלאותם: מרדכי גלדמן, חזי לסקלי, רמי סערי ודורי מנור. ארבעתם משוררים סופר-אינטלקטואלים, סופר-משוכללים, סופר-מתוחכמים. כולם מייצגים את השירה הישראלית בשיאיה.
הנה כמה שורות של כל אחד מהם. תחילה מרדכי גלדמן, מתוך השיר "בודהא של האור" בספר "מילאנו" (הקיבוץ המאוחד): "יום אחד, בשיא צהרי חייו, בשבתו בגן המעודן, המוצל, לבן הצבאים,/ נגלה לו מותם של הדברים".
והנה חזי לסקלי, מתוך "מחול ראשון" ("חיבור וחיסור", עם עובד): "באתי אל מפקד המחוז עם/ ציפור ירוקה וציפור צהובה. אין/ לי זמן להתחכמויות/ התלונה, הבקשה, הצער,/ אמר מפקד המחוז".
ועכשיו רמי סערי בשיר "התרסה" (מתוך "מסלול הכאב הנועז", שוקן), פונה אל אלוהים: "ועודני מנסה להבין את הגיונך:/ איש בחטאו יומת ושונא מתנות יחיה".
ולבסוף דורי מנור בספרו "מיעוט" (ריתמוס/ הקיבוץ המאוחד): "נגיף האלוהות עובר בנפש האדם./ כתא מחתרת הוא עובר, קבוצת סיכון היכוני". ושימו לב לקשר המיסטי בין המילה HIV המופיעה בשיר לבין המילה "יהוה".
אֲנִי הוּא מְשׁוֹרֵר עֲרָבִי/ הַמִּלָּה תִּסְבֹּל אֶת הַכֹּל./אוֹתִיוֹת צִמְּחוּ בְּלִבִּי/רַגְלִי תּוֹתֶבֶת לְמָחוֹל.
מאז שמעתי את שירו המופלא של מיכה שיטרית "חיפה על הים" למילותיו של המשורר הערבי-ישראלי סלמאן מצאלחה התאהבתי סופית במשורר העברי הנהדר הזה. כאן באחד מהזדמרויותיו הכאובות על גורלו העברי-ערבי (מתוך "אני משורר ערבי", מתוך "אחד מכאן", עם עובד). לרקוד הוא לא יודע. לשיר – כן.
נא להמתין לטעינת התגובות
