לשבור את הצופים
הבמאי לארס פון טרייר, אדם שמגדיר את עצמו כעבד להפרעותיו הנפשיות, חוזר עם "אנטיכרייסט" - סרט חדש ואלים במיוחד, שכולל סצנה שתבריח חלק מכם מהאולם. תקראו לו סאדיסט. תגידו שהוא שונא נשים. תשרקו לו בוז בהקרנות בפסטיבל קאן. גדול הפרובוקטורים של הקולנוע העולמי ימשיך מצדו לצחקק
לארס פון טרייר AP
"לא היתה שום הנאה בעשיית הסרט הזה", הוא אומר. "הכרחתי את עצמי לכתוב עשרה עמודים של תסריט מדי יום. הדרך היחידה שלי לגרור את עצמי מהמיטה היתה לקבל את ההחלטה הזו ולדבוק בה. כשהגיעו הצילומים, לא הייתי מסוגל נפשית לאחוז במצלמה ולצלם. הייתי חסר ישע כמו קשיש בכיסא גלגלים. זו היתה דרך מאוד משפילה לעבוד".
בעודו מדבר, חולץ פון טרייר את נעליו, נשכב על הספה ועוצם את עיניו. אני יושב בשקט וכותב. ההרגשה מאוד מוזרה: הראיון מתנהל כמו טיפול אצל הפסיכיאטר. פון טרייר, מצדו, דווקא נראה רגוע לגמרי. רק כאשר אני מתחיל לשאול אותו על הזוועות הסאדיסטיות שהוא מנחית על הצופים ב"אנטיכרייסט" - איבר מין גברי משפריץ דם ותיאור מאוד גרפי של כריתת דגדגן עצמית - הוא מזדקף שוב ונראה שהוא חש לא בנוח. "זה לא טוב", הוא אומר. "יש דברים שלא כדאי להסביר או לנתח. מה גם שההסברים שלי תמיד בנאליים או מטופשים".
הדברים האלה נשמעים כמו ניסיון התחמקות כאשר הם יוצאים מפיו של אדם הנחוש לנתץ את הטאבואים הקולנועיים. אחרי הכל, פון טרייר היה הקולנוען הראשון מחוץ לתעשיית הפורנו שהראה אקט חדירה מלאה. ב"אנטיכרייסט" הוא עושה זאת שוב, הפעם בהילוך איטי ובקלוז אפ, במהלך הסצנה הפואטית של משגל בין בעל ואשתו שפותחת את הסרט. את ההתעלסות חסרת המעצורים הוא משלב בעריכה עם סצנה שבה נראה בנם הפעוט של בני הזוג צונח אל מותו מחלון הקומה השנייה, והכל לצלילי אריה קורעת לב של הנדל. אני לא יכול לחשוב על עוד במאי כיום שיכול לצלם סיקוונס פתיחה כל כך מעולה ומופרע.
אבל אפילו הסצנה הזו עדיין לא מכינה את הצופה לסקס האלים שבא בעקבותיה. באחד הסיקוונסים, לאחר שחבטה באיברי מינו של בעלה בלבנה, הדמות שמגלמת שרלוט גינזבורג - שנקראת בסרט פשוט "היא" - קודחת חור דרך אחת מרגליו, מחדירה לתוכו מוט ברזל, ומחברת את המוט לגלגל ברזל כבד. אני אומר לפון טרייר שלאחר שצפיתי בסרט אני לא דואג למצב בריאותה הנפשי של הדמות של גינזבורג, אלא למצב בריאותו הנפשית של הבמאי. הוא, כמובן, חושב שזה משעשע.
"אתה צודק שאתה מודאג", אומר פון טרייר וצוחק, "אבל זה לא טוב לדאוג למשהו שאין לך שום דרך לשנותו. האמת היא שאני יכול רק לומר שנשאבתי לעשיית הסרט הזה, שהדימויים האלה עלו בדמיוני ולא שאלתי שאלות לגביהם. קו ההגנה היחיד שלי הוא: 'סלחו לי, כי אין לי מושג מה אני עושה'". ואחרי שהוא אומר זאת הוא שוב פורץ בצחוק. "שמע, אני ממש לא האדם הנכון לשאול אותו מה משמעות הסרט או מדוע הוא כזה", הוא אומר, "זה קצת כמו לשאול עוף על מרק עוף".
אכזריות בלתי נסבלת
אנטי קרייסט צילום: מתוך הסרט
לארס פון טרייר הוא אחד הצחקקנים הגדולים בחיינו. עובדה זו, לצד דברים אחרים, מפתיעה אותי. באתי לקופנהגן במטרה לתחקר יוצר מהורהר, דיכאוני ומיזנתרופי של קולנוע עכשווי, והוא כל הזמן הופך למול עיניי לתלמיד שובב. יש משהו מידבק בהתפרצויות השמחה המפתיעות שלו. אפשר להבין מדוע העובדים בצנטרופה, שמסתובבים בשטחי המחנה הצבאי הישן הזה, מתייחסים אל פון טרייר בשילוב של הערצה כלפיו ורצון לגונן עליו. למרות שיצא לו שם של בריון, הוא נראה קצת ילדותי ופגיע בצורה מוזרה.
כמו דיוויד לינץ', שהנוכחות הקולנועית שלו ברורה כבר בסצנות המפחידות הראשונות של "אנטיכרייסט" - הקולות המוזרים מחוץ לשטח שהמצלמה מכסה מאוד לינצ'יאניים - אחת הסגולות היחודיות של פון טרייר היא שהוא מסוגל לשכנע שחקנים לעשות דברים שבחיים לא חלמו אפילו שיעשו עבור מישהו אחר. למשל ניקול קידמן, עלמת הקרח השולטת בהוליווד, שבילתה שעות כשהיא סוחבת מטען כבד ברחבי הסט הברכטיאני של "דוגוויל".
ב"אנטיכרייסט" יש שתי דמויות: "היא", בגילומה של גינזבורג, המגיעה לנקודה של שיגעון אלים לאחר מות בנה, ו"הוא", בגילומו של ווילם דפו, בעלה הפסיכואנליסט הרציונלי להכעיס. לשניהם יש איזה ניכור מוזר שתמיד גרם לי לתהות, אם אולי הם סתם שחקנים גרועים. אולם בדרך מוזרה, הפעם זה דווקא תורם לסרט. "אנטיכרייסט"
כל כך מוזר, עד שאתה מוצא את עצמך תוהה, אולי העציות הזו של שני השחקנים היא חלק מהתוכנית המטורפת של פון טרייר. אבל חייבים להזהיר את הצופים, האלימות אכזרית ובלתי פוסקת.
לאחר שעינתה את בעלה, המשוגעת בגילומה של גינזבורג פונה אל עצמה, ובסצנה שעוררה את זעם המבקרים בפסטיבל קאן מוקדם יותר השנה, כורתת את הדגדגן שלה בעזרת מספריים חלודים - והכל בצורה מאוד גרפית ומפורטת. אין ספק ש"אנטיכרייסט" לא יסייע לסתור את ההאשמות שפון טרייר שונא נשים, אף שגינזבורג, למשל, חושבת שקריאה כזו של הסרט היא פשטנית מדי. "היה לי אמון מלא בו", היא אמרה באחרונה. "לכן אני חושבת שזה לא הוגן ש א נ ש י ם אומרים שהוא שונא נשים. היתה לי ממש הרגשה שאני משחקת אותו, שהוא אישה, שהוא עובר את הייסורים האלה, את המצב הפיזי הזה, את התקפות הפאניקה".
יכול להיות שהתיאור הזה קרוב יותר לאמת. פון טרייר, והוא מודה בזאת בשמחה, הוא עבד לחרדותיו, להפרעות הנפשיות הרבות שלו. הוא מסרב לטוס וכבר התפרסם בכך שהוא נוסע מקופנהגן לפסטיבל הסרטים בקאן בקרוואן. פעם, כשהיה עליו לחצות את התעלה לאנגליה כדי לקדם סרט, הורידו אותו מהמעבורת במצב קטטוני. הוא מנסה לגרש את השדים שלו דרך סרטיו, למרות ש"אנטיכרייסט" לא הביא לו לא שלווה ולא קתרזיס. "זה היה", הוא אומר, "סוג של גיהנום".
פורנוגרפיה רגשית
בהודעה לעיתונות לקראת הקרנת הסרט הוא מתאר אותו, בביטוי השאול מגיבורו, המחזאי הדני (שונא הנשים) אוגוסט סטרינדברג, כ"משבר הגיהנום" שלו. הוא גם מתעקש ש"זהו הסרט הכי חשוב בכל הקריירה שלי". לא כך חשבו המבקרים בקאן, שרבים מהם שרקו בוז במהלך ההקרנה בפסטיבל.
במסיבת עיתונאים לאחר ההקרנה, נעמד נציג ה"דיילי מייל" הלונדוני, כולו רועד מרוב זעם, ודרש מפון טרייר "להגן" על הסרט ו"להצדיק" אותו. לזכותו של הבמאי ייאמר שהוא סירב לשתף פעולה. "אני יכול להבין את זעמו", אמר, "אבל לבקש שאצדיק את עבודתי, זו בקשה מוגזמת. אני לא חושב שאני צריך לעשות זאת. לעולם. כאשר אני מקרין סרט בפסטיבל, אני חושף את עצמי. יש לי הרבה מה להפסיד. בנוסף", הוא מוסיף ושוב מצחקק, "זו המסיבה שלי והעיתונאים הם אורחיי. בשלב מסוים הרגשתי שזה הפוך, שהעיתונאים עורכים מסיבה ושאני הוזמנתי להשתתף".
האם נפגעת ממקהלת הזעם בקאן?
"לא. אבל מה שפוגע בי זה כאשר אנשים ממשיכים לאורך הסרט להשמיע את ההערות השליליות והצחוק הלגלגני שלהם. כן, זה כואב. בטוח".
הוא שוקע שוב בדממה ואני מבחין שידיו כל הזמן רועדות. "כמה שזה אולי נראה מגוחך", ממשיך פון טרייר, "הסרט, כמו כל עבודתי, נוצר מתוך מה שאני קורא לב טהור. אני לא מזלזל".
אולם נדמה שפון טרייר מצליח שוב ושוב לעורר פרובוקציות קיצוניות בלי מאמץ מיוחד. הוא קנה את פרסומו עם "לשבור את הגלים" הצנוע והמתיש רגשית מ-1996 הראשון מתוך מה שהוא כינה טרילוגיית לב הזהב, שבה "נשים טובות מוכרעות על ידי עולם רע". אולם בעיני רבים ממשמיציו, הבעיה העיקרית בטרילוגיה היא שהשחקניות הוכרעו-נפשית ופיזית-על ידי הבימוי האכזרי של פון טרייר.
ההאשמות בדבר שנאת הנשים שלו תפסו תאוצה ב"רוקדת בחשיכה" (2000), מיוזיקל מעוות שבו מככבת ביורק כשוטה עיוורת שהופכת למלאך. במהלך הצילומים, לפי הדיווחים, ההקנטות של פון טרייר הביאו אותה לקצה השפיות, ובשלב מסוים היא ניסתה לאכול את התלבושת שלה במחאה. באופן אירוני, זו בדיוק מסוג הסצנות מורטות העצבים שאתה מצפה לראות בסרט של פון טרייר. ביורק האשימה אותו מאוחר יותר ב"פורנוגרפיה רגשית". הוא מצחקק כשאני מזכיר לו את העניין.
אני זוכר שחשבתי שלפון טרייר יש כישרון מיוחד לעורר פרובוקציות כאשר נכחתי בהקרנה לעיתונות של "האידיוטים" (1998), שהגיעה לשיאה כאשר במהלך הופעת הקרדיטים בסוף הסרט אחד העיתונאים צעק שוב ושוב "אילו שטויות!". הסרט צולם על פי מה שמכונה "חוקי הטוהר" של תנועת דוגמה 95 של פון טרייר - רק מצלמת יד ואור טבעי, ללא עיצוב סאונד או אפקטים ויזואלים חיצוניים - והתמקד בקבוצת דנים צעירים שהתחזו למפגרים כדי לנער את חברת המיינסטרים מהשאננות המתנשאת שלה. אף על פי שאפשר להתווכח על הטעם שלו וחרף הכללת סצנת אורגיה מפחידה בריאליות שלה והצצה מהירה לחדירה הארדקור, הצליח הסרט למצוא את מקומו בקאנון הסרטים הדנים הגדולים של משרד התרבות הדני. בתגובה למחווה הזו אמר פון טרייר, "זה משהו שמתאים לנאצים לעשות".
אתה לעולם לא מרוצה, אה?
"אני דני", הוא אומר, ושוב צוחק. "בדנמרק יש מסורת של פרובוקציה. בשנות השישים היו אנשים שקראו לעצמם 'פרובוס' - פרובוקטורים. אני יכול לומר שאני פועל ברוח המסורת הזו, אבל לא בדיוק. לא שזה לא חשוב, אך אין בכך די אם המטרה היא רק לעורר פרובוקציה. זה גם קל מאוד, כמובן, וזה לא בשבילי".
המשך הכתבה בגיליון סופשבוע של מעריב.
נא להמתין לטעינת התגובות
