אמריקן קלאסיק: ראיון עם ווילי נלסון
הזמר הוותיק מוציא אלבום חדש בגיל 76 ומספר על אהבתו לקאנטרי מהסוג הישן, על הערכתו לפרנק סינטרה, מתבדח על מצבו הבריאותי ועל חיבתו למריחואנה ומסביר איך הוציא ארבעה אלבומים בשנה אחת: "למזלי אני כאן הרבה כי אני פשוט אוהב לנגן". שיחה עם איש בלי גיל
"אני באמת בר מזל", אומר הלוחם בדרכים יוצא הדופן בן ה-76 ומחייך. "בריאותי טובה כתמיד. הריאות שלי במצב טוב - ויש הרבה אנשים בעולם שתוהים איך זה יכול להיות, כולל מייקל פלפס".
נלסון משחרר צחוק מדבק בעקבות התייחסותו המאוד לא מרומזת לחיבתו הידועה למריחואנה ולצרות של האלוף האולימפי שצולם השנה לוקח שאיפה ממקטרת מריחואנה. "בקיצור, מצב בריאותי טוב, ואני יודע להעריך זאת".
כאשר נלסון צוחק, הניצוץ בעיניו חסר גיל; הוא שם גם כאשר הוא מדבר על התחברות מחדש לסוג השירים ששמע לראשונה כילד שגדל בטקסס בשנות השלושים והארבעים. באותה תקופה הקאנטרי הכפרי של הדרום, שכונה אז "הילבילי מיוזיק", התמזג ברדיו ובאולמות הריקודים עם צלילי הפופ והביג בנדס מהם נהנתה רוב האומה, ובעיקר צליל הווסטרן סווינג שאותו הובילו בוב ווילס ו"היז טקסס קאובויז".
"הכל מתאים", אומר נלסון. "ווסטרן סווינג הוא פשוט ג'אז. המוזיקאים שהיו לבוב, המוזיקאים שיש ל'אסליפ את דה וויל', אלו מוזיקאים שיכולים לנגן הכל; במקרה הם התיישבו על משבצת הווסטרן סווינג".
לאחר שחצה באחרונה את קו שלושת רבעי המאה, החליט נלסון שהגיע הזמן לשוב אל אותו מאגר פורה של שירים ב"אמריקן קלאסיק", אלבומו החדש שיוצא ביום מחר (25 באוגוסט). שם האלבום מתאר גם את ספר השירים האמריקאי הגדול של סטנדרטים שמהם הוא לוקח שירים לאלבומו, וגם לנלסון עצמו, שהיחיד שאולי מתחרה בו על התואר כותב שירי הקאנטרי הגדול ביותר שעדיין חי, הוא מרל האגרד.
תחום אלבומי הסטנדרטים בביצוע קולי נעשה קצת צפוף בשנים האחרונות, כאשר מגוון זמרים, כמו רוד סטיוארט, מייקל בובלה, סינדי לאופר וקווין לטיפה, ביצעו שירים שרובם נכתבו לפני שהם נולדו. אין ספק שנדרשת חוצפה, שלא לדבר על יכולת קולית, על מנת להתמודד עם שירים מפורסמים שהוקלטו על ידי טוני בנט ("Because of you"), ריי צ'רלס ("Come Rain Come Shine") ופרנק סינטרה ("Play me to the Moon"), כפי שנלסון עושה ב"אמריקן קלאסיק".
"כמובן שאני מעריץ גדול של סינטרה", אומר נלסון. "היו אחרים שעשו ביצועים נהדרים לשיר הזה. ויק דמון, חבר'ה כאלה. בטח יש לו איזה אלף ביצועים, אבל אני תמיד אזכור את סינטרה".
באלבום החדש הקיף עצמו נלסון בצוות של מוזיקאי ג'ז מקצועיים, החל בג'ו סמפל, הקלידן המוערך של הקרוסיידרס שגם כתב את העיבודים, דרך כוכבים כמו הגיטריסט אנתוני וילסון, הבסיסטים כריסטיאן מקברייד ורוברט הורסט, ועד המתופפים לואיס נאש וג'ף המילטון והאורגניסט ג'ים קוקס.
סמפל, אף הוא טקסני, מעריץ את נלסון עשרות שנים, אך מעולם לא עבד עימו, מה שעורר חששות כיצד לגשת לפרויקט. כאשר המוזיקה החלה להתגבש, הוא זוכר שהתקשר למפיק האלבום טומי ליפומה ואמר לו, "אני חייב להיות זהיר. אני לא יכול לקחת את ווילי ולחצות את הקווים (לתוך ג'ז פשוטו כמשמעו). אני יודע שהוא מבין סווינג, אולם הוא איננו מוזיקאי ג'ז. ואני מצדי לא מתכוון לחצות את הקווים בכיוון ההפוך ולהתנהג כאילו אני מוזיקאי
אולם חששותיו התפוגגו כאשר הגיע לחווה של נלסון מחוץ לאוסטין וגילה על שולחן הקפה את אוסף ההקלטות של גיטריסט הג'ז הצועני רב ההשפעה דג'אנגו ריינהרדט. "כשראיתי את זה, ידעתי בדיוק מה לעשות", הוא מספר. "ידעתי שהוא יאהב כל מה שאציע".
נלסון עצמו לא מתרגש מחזרה לשירים שהוקלטו על ידי כמה מגדולי הזמרים של המאה הקודמת. הוא כבר היה בסרט הזה. הוא מודה שהקניטו אותו על שהייתה לו את התעוזה לעשות קאבר ל"ג'ורג'יה במחשבתי" של ריי צ'רלס. זה היה בשנת 1978, כאשר נלסון סייע להזניק את אופנת הסטנדרטים עם אלבומו "Stardust", שהפך במהרה לאחד הפופולרים והמשפיעים ביותר עם יותר מחמישה מיליון עותקים.
"מבחינתי זה לא היה סיפור כזה גדול", הוא אומר. "חשבתי, היי, אלו שירים נפלאים, ויש לי אחלה להקה, ומפיק ומעבד נפלא - בוקר טי. ג'ונס. זה חייב להצליח. אבל לא היה קל למכור את זה לחברות התקליטים. באותם ימים היה עלינו להיאבק כדי להוציא אותו".
"Stardust" היה הימור ענק בתקופה שבה נלסון רכב על הגל של האאוטלו קאנטרי עם שותפו הוותיק וויילון ג'נינגס. התפנית של 90 מעלות שביצע לתוך המוזיקה של הוגי קרמייקל, ג'ורג' ואיירה גרשווין, דיוק אלינגטון ועמיתיהם, היה הדבר האחרון שהציבור ציפה לו. זאת חרף הרב גוניות והשאפתנות שנלסון כבר הפגין באלבומי נושא קודמים, כולל Red Headed Stranger ,Phases and Stages, ואלבום המחווה ללפטי פריזל, To Lefty from Willie.
אבל זה נראה לגמרי הגיוני לברוס לונדבל, מנהל בקולומביה רקורדס שהחתים את נלסון בלייבל בשנות השבעים וכיום עומד בראש "בלו נוט רקורדס", לייבל הג'ז שמוציא את "אמריקן קלאסיק".
"כאשר החתמתי אותו בשנות השבעים, התקליט הראשון שהוא הביא היה 'Red Headed Stranger'", סיפר לונדבל, המחלים מניתוח לב, בשיחת טלפון מניו יורק. "כינסתי ישיבה ואמרתי לצוות, 'ייתכן שזה לא ימכור, אבל זהו חלומו של ווילי, ואנו הולכים עם זה'. כמובן שטעיתי בגדול. האלבום מכר 3 מיליון עותקים. ואז הוא חזר עם 'Stardust', וחשבתי לעצמי, 'אלוהים, איך הם ישמיעו את זה בתחנות רדיו של מוזיקת קאנטרי? ושוב טעיתי".
באשר ל"אמריקן קלאסיק", עוד פרויקט של לונדבל, "אין לי ציפיות שזה יצליח כמו 'Stardust'. זה היה חסר תקדים והפך לאלבום הנמכר ביותר שלו בכל הזמנים. אבל אני חושב שהוא יימכר יפה. מכל מקום, מבחינתי הדבר הכי חשוב עבורי זה שחזרתי לעשות עסקים עם ווילי נלסון".
נלסון מצידו אומר שהוא תמיד אהב ג'ז, לא פחות מקאנטרי. "דג'אנגו הוא הגיטריסט האהוב עלי ביותר", הוא אומר. "זה הדבר האמיתי". כאשר אומרים לו שנראה כאילו הוא יכול לשיר כל דבר, נלסון צוחק. "לפעמים זאת הבעיה", הוא אומר. "לפעמים אתה צריך לשכתב על המקום - אני חושב שכך נולד הג'ז, כי הבחור שכח את המלודיה".
אישיותו האנטי ממסדית של נלסון, יחד עם מאמצים פילנטרופיים שכוללים את הקונצרטים של "פארם אייד" ומאמצים להגנת הסביבה שימרו את שמו כלוחם עצמאי, מה שמסייע לו ככל שחולפות השנים, לזכות בכבוד מצד רבים שאינם נחשבים לחובבי קאנטרי.
"אחד הדברים הגדולים שמשכו את תשומת לבי הוא שלאחר שעבר לנאשוויל בשנות השישים, הוא וטקסני נוסף, וויילון ג'נינגס, אמרו בסופו של דבר לאנשי נאשוויל שילכו לעזאזל, והם עזבו", מספר סמפל, שיצטרף לנלסון לביצוע של חומר מ"אמריקן קלאסיק" ב-27 ו-28 בספטמבר בשיקגו במסגרת צילומי ספיישל שישודר בטלוויזיה הציבורית האמריקאית בסתיו. "חשבתי לעצמי, 'וואלה, החבר'ה האלה ממש כמוני'... אני מניח שכל הטקסנים מורדים במובן מסוים. אנו רוצים לעשות את הדברים בדרך שלנו. וגם ווילי כזה: אני טקסני, אני הולך לעשות מה שבא לי, כי זה מה שאלוהים רוצה שאעשה".
קל מאוד לתהות איך מצליח נלסון לעמוד בקצב, למרות שגיחות קבועות למגרש הגולף הקרוב משחררות ממנו את הלחץ. הוא מוציא את המקסימום מבריאותו הטובה, מופיע ללא הרף ומשחרר אלבומים בשרשרת.
"אמריקן קלאסיק" הוא כבר אלבומו הרביעי בשנת 2009, והוא בא לאחר הטבילה בבריכת הווסטרן סווינג ב"ווילי אנד דה וויל" עם ההרכב הטקסני Asleep at the Wheel; גירסה עירומה של כמה מההקלטות שלו בנאשוויל בשנות השישים תחת השם "נייקד ווילי"; ואוסף חדש שנקרא "Lost Highway" הכולל שירים נבחרים שהקליט בעשור האחרון בלייבל הבוטיק בעל אותו שם.
מפעם לפעם יש איתות קל לכך, שכמו ששר בבדיחות הדעת באחד מאותם אלבומי "Lost Highway", "אני לא סופרמן". "למזלי ולמרבה הצער, אני כאן הרבה. זה טוב, כי אני אוהב לנגן", הוא אומר, ואחר כך משתעל. "אבל ברור שבנקודה מסוימת אתה מוכן ללכת הצידה ולנוח קצת".
נא להמתין לטעינת התגובות
