ג'ימי הנדריקס חי בפסטיבל סיגט
המונדיאל של המוזיקה נערך השנה בצל חגיגות ה-40 לוודסטוק. אלמנטים חתרניים בקושי היו שם, גם לא מפגני מחאה, אבל תרבות נגד דווקא כן: מאפריקה ומצרפת. ואפילו נולד גיבור גיטרה חדש: ויו פארקה טורה, בן האלוהים של הבלוז האפריקאי. בנובמבר הוא בישראל
גם חברי ההרכב הספרדי האקסצנטרי, SKA-P, שנבחרו לחנוך את הבמה המרכזית של האירוע, מבהירים כבר בפתיחה מדוע מכל הלהקות בעולם נפל הכבוד הגדול דווקא בחלקם. זוהי חבורה נון-קונפורמיסטית ואנטי ממסדית מהשכונות הדרומיות של מדריד, גאה לבשר התוכנייה, בעלת תודעה פוליטית וחברתית קיצונית שמאלית, שהרזומה שלה כבר כולל קלאש מתוקשר עם הוותיקן ברומא.
הספרדים נחפזים לספק את הסחורה ולירוק את כל הארטילריה על הדשא: הנה הם מגניבים לרפרטואר חיקוי מדויק, על הסכין, של המנון הכוכבים והפסים המחושמל והמכושף ההוא של ג'ימי הנדריקס, כולל כל הדיסטורשנס. לא חולפות כמה שניות ומהבמה משוגרות קריאות קרב אנרכיסטיות אל עבר ההמון המשולהב. בתפקיד המלחמה בווייטנאם: הקפיטליזם הרע והדורסני.
גם המוזיקה פורצת כל גבול: קצת סקא מהאיים הקריביים, קצת פאנק בריטי, קצת סלסה מדרום אמריקה, קצת פולק אירי. כל התערובת הזו מתבשלת תחת השמש בשירת היפ הופ קסטיליאנית, מה שלא מונע מהקהל המקומי לשאוג בספרדית בצוותא עם סולן הלהקה, כאילו אנחנו לא על גדות הדנובה, אלא שם, בנהר של סביליה. מי אמר שהעולם כולו הוא כפר אחד קטן ולא קיבל. וודסטוק זה כאן? רגע, רגע.
מס השפתיים לציון יום השנה העגול לאירוע הקוסמי ההוא מחזיק מעמד רק לזמן קצר, כמו דקת דומייה לפני שריקת פתיחה למשחק כדורגל. הרי ריצ'רד ניקסון כבר מת, ג ורג' בוש פינה את חדרו בבית הלבן ואין כל כך נגד מי למחות, כך שהאלמנטים החתרניים והפוליטיים נמוגים מיד.
סיגט, התברר כבר אחרי שיטוט ראשוני בעשרות הבמות שפזורות על האי, הוא בהחלט לא וודסטוק, אבל הרבה יותר מסתם פסטיבל. מדובר למעשה במונדיאל של המוזיקה, עם נציגות לנבחרות מכל קצוות הגלובוס: מאסיה, מאירופה, מאמריקה, מאפריקה, מאוקיאניה ואפילו מישראל (הבנות נחמה, אוי דיוויז'ן ודי-ג'יי אמוץ). באיזה עוד אירוע על הפלנטה יפרידו רק כמה שבילים ועצים בין הופעה של פלאסבו האנגלית לזו של חאלד האלג'יראי; בין ענקית האלקטרוניקה פרודי ג'י ובין הצמד האפריקאי אמאדו ומרים; בין אמני הבס טריקי וסקוורפושר ובין פיית' נו מור או אל דימיולה; בין התזמורת הצוענית מחרישת האוזניים של בובאן מרקוביץ' ובין הביטים המקפיצים של פול אוקנפולד. לפעמים התחושה היא שצריך רק להושיט את היד ולבחור את הערוץ המועדף. אפשר גם לזפזפ.
ההשוואה למונדיאל עושה טוב בעיקר לאנגלים. אם בגביע העולמי הם לא לקחו שום תואר כבר יותר מ?40 שנה, הרי שבשדה המוזיקה התברר שוב שהם נהנים משליטה מוחלטת, ללא עוררין וללא מתחרים. מולדת הכדורגל אאוט, מולדת הרוקנרול אין. כמו להק של מפציצי בי-52 נשלחו הרוקרים הבריטים בזה אחר זה לבמה המרכזית של הפסטיבל וביצעו הפצצות שטיח בילידים שעל הדשא. הטבלה לא משקרת: מתוך 25 הלהקות שהופיעו שם, 14 היו בריטיות, כולן בפריים טיים. סנו פטרול ולילי אלן קיבלו את הערב הראשון. בלוק פארטי ופאטבוי סלים את השני. הפרודיג'י את השלישי. הפלישה הבריטית הגיעה לשיאה ביום הרביעי: גם האדיטורס, גם קלאקסונס, גם פלאסבו וגם מאניק סטריט פריצ'רס.
לילי אלן כמעט נפלה מעקביה התלולים אל מול גלי ההערצה שנשלחו אליה מלמטה. "מעולם לא הופעתי בפני כל כך הרבה אנשים", אמרה למיקרופון לפני שדידתה בקושי אל מאחורי הקלעים. הסולן של מאניק סטריט פריצ'רס בחר בחנופה יצירתית יותר. "תמיד חשבתי שמראדונה, פלה וקרויף הם הכדורגלנים הכי גדולים בהיסטוריה", פנה בהתרגשות לעבר הקהל, "אבל אבא שלי אמר לי שאין לי מושג. הגדול מכולם היה פושקאש". אלא שלא היה בכך כל צורך. כך או כך, הקהל ההונגרי נפל שדוד לרגליהם של הבריטים ללא קרב. כמוהם גם ההולנדים, הספרדים, הרומנים והגרמנים. בעצם, כל חברי האיחוד האירופי, חוץ מהצעירים של מדינה אחת שנשארו בצד והיו עסוקים בחגיגה פרטית משלהם.
לפחות לפי האטלס, האיים הבריטיים לא באמת שייכים לאירופה, אבל אל תיתנו לגיאוגרפיה להטעות אתכם. ההתפלגות מול הבמות בסיגט הובילה אותי לתובנה חד משמעית: אם יש מדינה שבאמת מנותקת מהיבשת ולא שייכת לאיחוד האירופי, זו צרפת. אלפי הצרפתים שהגיעו לפסטיבל מיקמו
באותו לילה כל-בריטי במיין סטייג', כשעזבתי באמצע ההופעה של מאניק סטריט פריצ'רס כדי לצפות בחאלד האלג'יראי, לא יכולתי שלא לשפשף את עיניי בתדהמה עם ההגעה לבמת מוזיקת העולם. אלפי צרפתים, שחיים בעולם אחר, יצאו מדעתם והגיבו בטירוף מוחלט לכל אקורד ולכל הברה של הלהקה האהובה עליהם, N&SK, מעין משינה בגרסה פרנסאווית. זו התקשתה לרדת מהבמה נוכח הדרישה הבלתי מתפשרת לעוד ועוד הדרנים, וגרמה לחאלד לעלות באיחור של חצי שעה, מושגים של נצח לפי שעון סיגט.
הצרפתים נשארו במקומם וחיכו לחאלד בסבלנות. אף אחד מהם לא חשב לרגע לנטוש לטובת פלאסבו הבריטית שהציתה באותם רגעים את מתחם הבמה המרכזית. מה שהעלה אצלי מהאוב את הפרפראזה הבאה, המתבססת על מילותיו הבלתי נשכחות של אחד ההונגרים המפורסמים בהיסטוריה: האם צרפת אכן כבשה בעבר את אלג'יר, או שבעצם אלג'יר היא שכבשה את צרפת?
הדרבי הגדול בין אנגליה לצרפת התקיים ערב לפני כן. מול הבמה המרכזית הצטופפו כ-80 אלף איש כדי לצפות בהופעה של הפרודיג'י, אבל הצרפתים נותרו נטועים בקצה השני של האי, בציפייה דרוכה לבואם של צמד הזמרים העיוורים ממאלי, הלוא הם בני הזוג אמאדו ומרים.
זו היתה ללא ספק ההופעה הטובה ביותר שראיתי בסיגט, שבעקבותיה החלטתי סופית לחצות את התעלה ולערוק מהצד האנגלי לגדה הצרפתית, צעד לא פשוט כלל, אפילו היסטורי, כשמדובר באנגלופיל מבטן ומלידה. לא שיש לי מילה רעה על הלהקות הבריטיות, כולן משכמן ומעלה (במיוחד האדיטורס), אבל בכל זאת לא מדובר כאן במשהו שלא שמענו כבר בשנות השמונים מהקלאש או מהג'אם.
הצרפתים, שלפחות לפי טעמם המוזיקלי בכלל משתייכים לאפריקה, התגלו שוב כאניני טעם וכחלוצים לפני המחנה. אם יש בשורה חדשה ומגניבה לחובבי המוזיקה כיום, הרי שהיא נושבת רק מכיוון אחד: אזור מדבר סהרה. אם היו לי ספקות בעניין, בא היום האחרון של הפסטיבל ושם להם קץ. זה היה, אם תרצו, היום שבו פגשתי את ג'ימי הנדריקס, באיחור של 40 שנה.
יש משהו מרגיז ומקומם, אפילו קולוניאליסטי ומתנשא, במונח "מוזיקת עולם". יותר מהכל מלמד הקטלוג הזה כי הזכות להיות כוכבי רוק שמורה רק לילידי אנגליה וארצות הברית. במציאות, שורה ארוכה של אמנים מהעולם השלישי, בעיקר אפריקאים, רובם ממאלי, פרצו כבר מזמן את גבולות הז'אנר שבו נכלאו ואוכלים בלי מלח את עמיתיהם מהעולם האנגלוסקסי בכל פרמטר מוזיקלי אפשרי.
לא נותר אלא לתמוה: האם גם אשפי הבלוז של המיסיסיפי וגאוני גיטרה דוגמת הנדריקס היו מוכנסים לתוך המגירה של אמני מוזיקת עולם, לולא אבות אבותיהם היו נמכרים כעבדים לאמריקה? מה היה עולה בגורלם של ליטל ריצ'רד, בי.בי קינג, ווילי דיקסון, מיילס דיוויס וכל אותם מוזיקאי-על שחורים, שלמעשה המציאו את המוזיקה מחדש במאה ה-20, אם היו נותרים באפריקה? האם גם הרוקנרול, הג'ז והרית'ם אנד בלוז היו מקוטלגים עד היום כ"מוזיקת עולם" וזוכים לרייטינג נאה רק בצרפת?
ואין מנוס מהמסקנה: מצבם של כוכבי הרוק והבלוז ממאלי שנדחקים כיום לבמות השוליות של מוזיקת העולם בפסטיבלים השונים, זהה למעמדם של המוזיקאים השחורים בארצות הברית בשנות החמישים, אלה שהמציאו את הרוק והבלוז אך התקשו לפרוץ את גבולות הגטאות שהוקצו להם על ידי חברות התקליטים ותחנות הרדיו. מי שיצא חוצץ כנגד התופעה הזו היה אמן הבלוז האגדי ממאלי, עלי פארקה טורה, שהלך לעולמו לפני שלוש שנים אחרי שלקה בסרטן עצמות, לא לפני שהשביח את העולם בשורה ארוכה של יצירות מאלפות שאין מילים שיצליחו לתארן.
פארקה טורה כעס במיוחד כשזכה לכינוי ג'ון לי הוקר האפריקאי" לאחר שנחשף לאוזניים מערביות (זה קרה כמובן רק אחרי כשהגיטריסט האמריקאי ריי קודר גילה אותו ויצר עימו תקליט משותף).
" ג'ון לי הוקר מנגן את המוזיקה שלנו, האפריקאית", מיהר פארקה טורה להגיב. "בכלל, אין דבר כזה אפרו-אמריקאים. יש אפריקאים באמריקה. הבלוז שהם מנגנים, זו מוזיקה אפריקאית לכל דבר שהומצאה אצלנו, במדבר סהרה. בלעדינו לא היו בעולם גיטרות, לא היו בסים ולא היו תופים".
אלא שנאומיו של פארקה טורה, למרות התהילה הגדולה שגרף בערוב ימיו, לא הצליחו להשפיע על המציאות. כך מצאתי את עצמי ביום האחרון של סיגט עומד נפעם מול גיטריסט ענק וחד פעמי שמשך אליו רק כמה עשרות צרפתים שוויתרו על הסיאסטה באוהלים, התגודדו מול במת מוזיקת העולם ונותרו פעורי פה לנוכח ביצועיו המופלאים.
שמו של הגיטריסט המעופף התברר מיד: ויו פארקה טורה. כן, הוא בנו של עלי פארקה טורה האגדי, הוא שם בכיס הקטן את כל הגיטריסטים שהופיעו על הבמה המרכזית בסיגט, אבל בגלל שהוא בא ממאלי ולא מסיאטל, המקום היחיד שפתוח בפניו הוא במת מוזיקת העולם.
מה שהנדריקס עשה לבלוז האקוסטי שנוגן בתחילת המאה שעברה על נהר המיסיסיפי - חשמל אותו, כישף אותו, הגביר אותו והטיס אותו לשמים - כך עושה ויו פארקה טורה לבלוז המסורתי והקלאסי של אביו. ויו עצמו הגדיר זאת הכי טוב בראיון לבי-בי-סי: "אם למוזיקה של אבא קראו בלוז המדבר, אז המוזיקה שלי היא הרוק של המדבר".
בסצנה שהזכירה ללא הרף את המופע ההוא של הנדריקס רגע לפני תפילת הנעילה של וודסטוק - מיעוט הקהל על הדשא, משאיות הזבל ברקע והביצועים המרטיטים והייחודים של הגיטרה - הצליח פארקה טורה ג'וניור לספר לנו דרך אצבעותיו מאין הגיעה אלינו מוזיקת הרוק ולאן בדיוק היא הולכת. לא פלא אם כן שבסיום המופע החלה נהירה של הקהל לעבר דוכן קטן שנפתח לצד הבמה, שבו ישבה אישה וניצלה את ההתרגשות הכללית כדי למכור כמה עשרות עותקים מהדיסק האחרון של פארקה טורה, "פונדו".
כשהצצתי בצד האחורי של העטיפה נכונה לי הפתעה. מפיק התקליט, התברר, הוא לא אחר מאשר נגן הבס הישראלי יוסי פיין, שלקח תחת חסותו את הכישרון האפריקאי. "לא ידעתי שיוסי פיין הפיק את התקליט", אני אומר למוכרת הדיסקים שמתגלה כמנהלת האישית של פארקה טורה ג'וניור, "אני מכיר אותו מילדות. כבר אז היה ברור שהוא יתפתח להיות מוזיקאי ברמה עולמית".
"אתה עיתונאי ישראלי?", היא עונה לי בשאלה, "מה שמך? הו, יש לנו שם דומה. נעים מאוד, אני דבורה כהן, יהודייה מלוס אנג'לס. חכה, אני אקרא לויו שיבוא, הוא מאוד ישמח לשמוע שחבר של יוסי נמצא כאן". הבן של פארקה טורה יורד מהבמה. פושט את חליפת העור החומה שעימה הופיע, מחליף לג'ינס וחולצה. אני מתרגש, בן האלוהים של המוזיקה השחורה פוסע לעברי, ניגש אליי ומפתיע אותי בחיבוק אמיץ. "היתה הופעה נהדרת", אני אומר לו, "מאוד נהניתי"
.
המשפט הבא שאני מסנן לעברו גורם לי מיד להתחרט. "אתה ג'ימי הנדריקס האפריקאי", אני יורה ונזכר מיד עד כמה אביו כעס על ההשוואה לג'ון לי הוקר. הו, אני גוער בעצמי, שוב באתי לברך ויצאתי מקלל, אבל ויו יוצא מגדרו ולוקח את המחמאה בשתי ידיים ובחיוך גדול. "הו, תודה רבה", הוא פותח את עיניו לרווחה, שולף חיוך מאוזן לאוזן ומחבק אותי פעם נוספת. הוא אהב את זה ואני ממשיך: "יש סיכוי שתגיע להופיע בישראל?". ויו שוב מפתיע: "הייתי צריך להופיע עם עידן רייכל באוקטובר באיזה פסטיבל במדבר, בנגב או משהו כזה, אבל זה התבטל, לא יודע למה. עכשיו מתכננים לי הופעה בתל אביב בנובמבר, תבוא, אה?".
"ברור", אני עונה לו, "אפשר עכשיו צילום משותף עם ג'ימי הנדריקס החדש?". ויו שוב מחייך ונענה בשמחה. "יום אחד", אני אומר לו, "התמונה הזו תהיה שווה הרבה".
נא להמתין לטעינת התגובות
