ביג בן: הטובים לא מגיעים ל"כוכב נולד"
שרון גל לא סחבק, לירן דנינו הודח בצדק, רענן שקד מעליב, בוגי יעלון משורר ורועי ארד דווקא לא. מנחם בן עם תובנות השבוע
הזמינו אותי לחזרה על מופע משירי אלתרמן ובתו תרצה, כשהזמרת היא צעירה בשם רוני דותן, בוגרת סמינר הקיבוצים. באתי, שמעתי, הוקסמתי. ותאמינו לי, היא עולה בכמה דרגות על כל כוכבני "כוכב נולד", המתאפיינים על פי רוב גם בבחירת שירים בינוניים, נטולי כל יופי אמיתי.
מי יכול להתחרות באלתרמן? אבל אין אלתרמן ב"כוכב נולד". יש רוני סופרסטאר ושלומי שבת, ושיא

מעולם לא התפעלתי משרון גל, כתב הפלילים לשעבר של ערוץ 10, ובניגוד לכמה מבקרי טלוויזיה, אני גם ממש לא מוקסם ממנו ומהכיפה שלו בהגשת "לילה כלכלי", שלא לדבר על עצם האלהת הכלכלה, עניין דוחה כשלעצמו. יכול להיות שמדובר בבחור נחמד ורהוט, אבל הניסיון שלו להיות סחבק וקליל הוא תמיד מתאמץ מדי.
וכן, ממש לא היה נעים לראות איש חובש כיפה כמוהו מסייר מן האולפן באחת מכתבות השבוע שעבר בין כל מיני מוצרי מין כדי להדגים את הפריחה בחנויות המין בישראל, כשהכתבה סורקת באטיות כל מיני סוגי זין מפלסטיק, שהכיפה שלהם מזכירה אגב מעט את הכיפה שעל פדחתו של המגיש עצמו, המכריז באותה הזדמנות שהוא מקווה שאין ילדים שצופים בשעה זו בטלוויזיה. רגע, ואולי גם לא כל המבוגרים מתים על סוג הפורנוגרפיה הפלסטיקית הזאת? בעיקר לא ברור לי בשביל מה הכיפה.

בשעתו, כשקובי מידן הפך למפרסם הרשמי של החיסון כביכול נגד סרטן הרחם, הזהרתי אותו ממש כאן, שהוא עשוי להיות אחראי, מוסרית לפחות, גם לנזקים שייגרמו כתוצאה מן השימוש בחיסון מפוקפק זה. והנה, בסוף השבוע שעבר אני קורא ב"הארץ" שהמרכז האמריקני לבקרת מחלות קובע כי החיסון נגד סרטן צוואר הרחם עלול לגרום לפקקת ורידים, להתעלפויות ואף למוות. נעים לך לשמוע, קובי?
רענן שקד מספר לנו ב"ידיעות אחרונות", בשבוע שעבר ולא בפעם הראשונה, שנורא מאוד לגדל תינוק בחודשים הראשונים, או בלשונו: צריך לפרסם אזהרה בעניין זה "בעמוד הראשון, באותיות אדומות-שחורות ענקיות של אזהרה, בפתח מהדורות החדשות, מישהו צריך לספר על זה לאנשים - שידעו למה הם נכנסים". איזה שטויות וכמה מעליב לתינוק עצמו.
אין ספק שלזוג הצעיר שקד אין מושג בטיפול נכון בתינוקות. כאב לשישה ילדים, שהיה מעורב מאוד בטיפול בהם בתינוקותם, אני קובע שתינוק הוא דבר מקסים לגמרי, ואם מטפלים בו נכון, זה גם לא קשה במיוחד. למשל, אין סיבה לקום בלילה. אני ואשתי היינו ישנים במיטתנו הכפולה, כשלמרגלותינו מזרן עבה כפול, שעליו ישן התינוק. בכל פעם שהתינוק היה בוכה להנקה, אשתי הייתה מתגלגלת אליו למטה ומיניקה אותו, ובדרך כלל נשארת לישון איתו לשארית הלילה.
שום התעוררויות ושום בטיח. אני מקווה מאוד שאשתו של שקד מיניקה. כי אם לא, גם זו צרה לעצמה. וטיפ לעתיד: ככל שתעשו בדיוק מה שהתינוק רוצה, תמיד, כך יהיה לכם הרבה יותר קל איתו.

אפשר להגיד כל מיני דברים פוליטיים על אמירתו של בוגי יעלון שלפיה "בכל פעם שהפוליטיקאים מביאים לנו את יונת השלום, אנחנו, אנשי הצבא, צריכים לנקות אחריה", אבל אין ספק שמבחינה שירית מדובר בדימוי מעולה. גם הדימוי הקודם שלו, בעניין הנעליים הגבוהות הנחוצות כדי להתגונן בפני הנחשים בקריה, היה לא רע בכלל. בואו נגיד שמבחינה משוררית לפחות, הוא בהחלט עולה על שמעון פרס המולחן.
לא צריך לאהוב את יצחק לאור (ואני אף פעם לא אהבתי את המשורר והמבקר הבינוני והיהיר הזה), כדי לשבח אותו על המעשה החרוץ והחשוב שעשה, כשדאג להביא בפני הקוראים בחוברת "מטעם" החדשה בעריכתו את "חנוך לוין המוקדם". שפע שירים, מערכונים וסיפורים מוקדמים של לוין, שלא כונסו אף פעם ולא התפרסמו מחדש מאז ראו אור לראשונה, חלקם בעיתון הסטודנטים "דורבן", כשכל זה משובץ בפרקי ביוגרפיה רבי עניין שכתב לאור עצמו על לוין, מתוך בקיאות עמוקה.
קודם כול, כפשוטו, מדובר בחומר קריאה מבדר ומעולה בחלקו, המצדיק את קניית החוברת הזו (בניגוד לחוברות "מטעם" הקודמות והמייגעות ברובן). חנוך לוין המוקדם הוא בדיוק כמו חנוך לוין המאוחר. הוא לא השתנה אף פעם, כאילו נולד בשל. נמצא כאן, בין השאר, את כל אידאולוגיית אוסקר פח-זבל שהייתה מאפיין נפשי של לוין מראשיתו: "אני שונא ג'ינג'ים. שונא צמות. אוהב בטן נפולה ופה מסריח", אומר למשל מישהו בשם מרטין שמך, במקצועו מחבר ספרי ילדים, השונא ילדים ורוצה לשרוף את עצמו בסיפור "דינה העקשנית".
נמצא כאן גם את מחזור השירים המוקדם ביותר, "בעומק החיים", שפרסם חנוך לוין עוד בשנת 1965 ב"דף האחוריים" שלו ב"דורבן". עם זאת, נעשתה כאן טעות עריכה חמורה בעיניי, כשלאור החליט משום מה להשמיט חלק מן השירים במחזור בטענה שהוא רוצה להבליט את חנוך לוין המשורר על פני חנוך לוין הפזמונאי/

וכך בחר לאור למעננו שורות שיריות מעט פלצניות בנוסח "מות האהובים עלינו/ מנענע את צמרות אשמתנו הסבוכה/ ומפתה אותנו לאימרי חשק ושיגעון", שזה טקסט שירי משעמם למדי, הבה נודה, ולעומת זאת, השמיט שורות פרודיות, נעלצות ומצוינות של "לוין הפזמונאי", מתוך אותו מחזור שירים עצמו, בנוסח: "מוטקה שלנו בחור מחוכם/ בלילה ישן בבוקר הוא קם/ היה לו אח קצת מטומטם/ הלך לישון ולא קם". לאור מזלזל משום מה בשורות האלה, ואיננו מבין את עוצמתן הקיומית, דווקא בגלל פשטותן הרחובית הבוטה וחריזתן העממית.
ובכל זאת, רוב החומרים כאן נדירים וייחודיים, בעיקר כמה סיפורים ומערכונים מצחיקים במיוחד, כמו הזוועתון על ההורים, הסולחים לבן שלהם על הכול, "כי הוא חושב מחשבות ברמה של טכניון". ואולי כדאי לצטט עוד בית אחד מתוך פזמון סאטירי מוקדם, שכתב לוין עשרות שנים לפני חוליו ומותו: "הכניסיני תחת כנפך,/ והרדימי אותי, אחות,/ ויהי לי חדר הניתוחים/ קן מחלותיי המתפתחות". חבל שחנוך לוין היה מפוכח בפזמוניו יותר מאשר בחייו ולא ידע להיזהר מרופאים ומניתוחים.
רועי ארד, עורך "מעיין", הוא דמות תל אביבית חיובית מאוד בפעלתנותה המשוררית ובאנרגיות שלה, אבל הוא לא ממש משורר. למה? כי אין לו טיפת נגיעת עומק בעצמו. הכול שטוח איכשהו. הכול תועמלני ובוטה ואנרכיסטי ואפיגוני (כי דברים כאלה נעשים בשירה כבר לפחות מאה שנה). אני קורא את ספר שיריו הקטן "רובים וכרטיסי אשראי" (הוצאת פלונית), ואני מוצא את עצמי מחבב מעט מאוד שורות. למשל, את השיר הפותח בשורות בנוסח חזי לסקלי: "כל כך טיפשות החולצות/ כל כך טיפשים תקליטני בית הקפה/ כל כך טיפשות המדוזות" וכו'.
נחמד, אבל לאבחנות אחרות שלו אני פשוט לא מסכים. לא נכון, למשל, ש"כמה נורא! אבא שאוהב עגנון". זה בכלל לא נורא אבא שאוהב עגנון. להפך, זה יופי. אני גם לא מוצא טיפת ברק בשורות מחאה פוליטיות כמו: "ביום הקר בשנה,/ שר הביטחון/ מנגב קקי מאחוריו".
מה לעשות. חנוך לוין עושה דברים כאלה יותר טוב.
אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל / אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל/ אַתְּ תִּצְעֲנִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב/ אַתְּ מְתוּקָה כַּלֵּיל/ אַתְּ חֲמּוּקָה כַּשַּׁחַל/ אַתְּ מְפַכָּה כְּנַחַל בַּשָּׁרָב.
לא אצל כל משורר ברור מהו השיר היפה ביותר שכתב. אצל יונתן רטוש אין ספק: זהו השיר "על חטא" , מתוך "חופה שחורה" (מחברות לספרות 1941) , שהולחן והושר אגב להפליא על ידי צביקה פיק. פעם, בכנס על רטוש באוניברסיטת חיפה, הסברתי שמדובר בהתאהבות בזונה או בנימפומנית. משום-מה לא כולם הסכימו איתי.
