ביג בן: אוחובסקי ומרגול בע"מ
שני השופטים, שמנהלים מערכת יחסים סימביוזית, ניסו בכוח לשים רגל לרוני דלומי, אך הכוכבת שבתה את לב הקהל. וגם: התחת של ליאת בר-און והתנ"ך של גדעון סער
אז זהו, חביבת הקהל והלב, רוני דלומי, זכתה וניצחה את השופטים, שניסו שוב ושוב (בעיקר מרגול ואוחובסקי) לשים לה רגל, להחמיץ לה פנים, לתת לה כתף קרה. כולם ראו את זה. והנה, את לירן דנינו העיפו, ובצדק, על אף שהוא היה בחירת השופטים, ואת רוני דלומי הפכו לכוכבת, למרות ובניגוד לדעת השופטים. איזה יופי.
על כל פנים, הלקח ל"כוכב נולד" הבא הוא להעיף את כל
ואגב, מה זו הסימביוזה הזאת בין אוחובסקי למרגול? הוא מכריז שהשיר החדש והתת בינוני של מרגול ("עץ ירוק מפלסטיק") הוא מהשירים הכי יפים בזמר הישראלי (מאמינים?), ואילו היא נאמנה לטינת רוני דלומי, ממש בצלמו של אוחובסקי. ילדה טובה.
ובכלל, אוחובסקי, שהפך בינתיים גם לאחראי על פסקול העשור בערוץ 24 (כלומר, על מינון הזמרים והשירים באותו משדר), צבר יותר מדי כוח כלפי השופטים האחרים, שכמעט כולם מעוניינים בשירותיו. להעיף אותו מיד.
הבעיה העיקרית ב"מחוברות" היא ריקנות החיים המוצגת שם וכמות ההבלים הנאמרים ללא בקרה ובלי מענה. לכן זו אמנם סדרה מעניינת מבחינה אנתרופולוגית, אבל אפסית מבחינת המטען הרוחני שלה. במה מתעניינים שם בכלל פרט לענייני הבית, הילדים והיחסים התוך משפחתיים?
הנה דוגמה להבל, שאף אחד לא מוחה עליו: ליאת בר-און אומרת לחבר שלה ש"בנים אוהבים אצל בנות תחת של בן, לא תחת של בת", והחבר מאשר. אבל מה פתאום? מדובר בהטעיית הציבור ובסוג של הדחה סמויה לטעם הומוסקסואלי. כי מי שאוהב נשים באמת אוהב מאוד תחת נשי, בתנאי שהנושאת שלו היא אישה, כמובן, ולא גבר חס וחלילה.
אז תפסיקו להטעות ותפסיקו לחבר אותנו להבל. תאמינו לי, אם המחוברות היו מתנחלות, למשל, כל השיח שלהן היה ברמה הרבה יותר גבוהה. הרבה יותר רוחנית. הרבה יותר מוסרית. הרבה יותר עברית.
אם גדעון סער מזדעזע מתוכנית הלימודים בתנ"ך, כפי שמצטטת המראיינת שלו ב"ידיעות אחרונות", אז כבר התקדמנו. אם גדעון סער מבין כי הבעיה היא באקדמיזציה של הוראת התנ"ך, אז הוא הבין את העיקר. אשרינו. השאלה היא רק אם יצליח להזיז משהו במערכת הביורוקרטית של משרד החינוך בתחום התנ"ך, הכוללת שלושה קודקודים: דרורה הלוי, המפקחת על הוראת התנ"ך, פרופ' יאיר זקוביץ, ראש ועדת המקצוע בתנ"ך, ופרופ' ענת זוהר, יו"ר המזכירות הפדגוגית. כולם אחראים אישית למצב האומלל שבו נמצאים לימודי התנ"ך. הם והממונים על ניסוח בחינות הבגרות בתנ"ך. ואת כולם צריך לפטר. בלי זה, שום דבר לא יועיל.
ובאותו עניין: גדעון סער טועה כשהוא מציע לשנן בעל-פה דווקא את שירי ביאליק ואת שירת דבורה. למה דווקא ביאליק? למה דווקא שירת דבורה? למה השמרנות הזאת? הרבה יותר כיף לשנן את שירת אלתרמן ("עוד חוזר הניגון") ואת פרקי הנביאים האלוהיים ("וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ"), והרבה יותר חשובה משינון היא ההקראה. ההקראה כפשוטה. כי רוב תלמידי ישראל לא יודעים להקריא פסוק תנ"כי כפשוטו. קודם שילמדו לקרוא היטב. אחר כך ייטמעו בהם המילים התנ"כיות השמיימיות מעצמן, בלי צורך בשינון כלשהו.
ואגב: הבת, דניאלה סער, צדקה (וחבל שאביה ניסה להסות אותה) כשדיברה בגנות "האלים המפגרים של דתות אחרות" שמכריחים ללמוד בשיעורי תנ"ך, כי הממונים על הוראת התנ"ך בבתי הספר היום, כולם אנשים ונשים שלא מאמינים באלוהים, רוצים ש"נרחיב את אופקינו" ונבין שהתנ"ך הוא "מיתוס", כמו עלילות גילגמש. למה לעשות את זה בשיעורי תנ"ך? למה לא בשיעורי היסטוריה?
לא יעזור שום דבר. לא הקינאה ולא הטינה ולא הנסיון להמעיט - אגי משעול היא מן המשוררים הטובים ביותר בישראל. וגם ספרה החדש, "ביקור בית" (הקיבוץ המאוחד) מוכיח ומדגים את סוג העוצמה המשוררית שלה. משהו בסוג ההומור, הווידוי, המיניות , הדתיות, הגעגוע לאהבה - הופך אותה למשוררת ייחודית.
ובאמת, בין כל שירי האהבה והחמלה על בעלי החיים, מספרת משעול בווידויים קשים וקורעי לב גם על המעורבות שלה, כשהיתה ילדה, בהרג גורים. הנה היא פונה בפנייה ישירה למישהו, כנראה אבא שלה, זוכרת איך הוא הטביע בדלי את הגורים שאך נולדו, ואז מספרת על עצמה:"אי אפשר היה להסתיר את זה /ממני./ לפעמים כשרציתי להקדים אותך/ כדי לעשות להם מוות יותר מהיר - /הייתי מרוצצת להם את הראש /באבן הכי גדולה שמצאתי/ ושום קול לא הרעים/אל תשלחי ידך". וברור שאגי משעול מאשימה כאן גם את אלוהים, שאיפשר את כל זה, גם את אבא שלה וגם את עצמה, גם אם הכוונה היתה לקצר את הסבל.
מתוך זה אפשר ללמוד בכלל על יכולתה של אגי משעול להתוודות וידויים מרחיקי לכת בשיריה. על קינאה, על בדידות, על תאווה, על זה שהאיש שלצידה לא נוגע בה כשהיא דווקא צריכה. זכור עוד השיר מאחד מספריה הקודמים שבו היא מתארת איך אותו האיש , שחזר ממטע האפרסמונים המטופח שלו , שוכב לצידה במיטה, והיא מעירה בצער, לעצמה: "שום אפרסמון לא ייהפך פה למלפפון" (אני מצטט מהזיכרון). וכן, המלפפון הוא בדיוק מה שחשבתם שהוא.
גם הספר החדש כולל וידויים משעשעים מכל מיני סוגים. למשל, איך התחלתה בעודה ילדה כדי להביא לאמא שלה את "דוקטור הסנר, הרופא היפה", שטיפל באגי הקטנה, בעוד לב האם הומה ליופיו: "חליתי כדי להביא לך אותו. /אַתְּ וְהַיֵּקֶה /איך בהקתי ביניכם בתחתוני הלבנים". ולא ברור מי חי כאן יותר את המיניות: הילדה או האם. שתיהן באותה מידה, נדמה לי.
התחלתי לקרוא את ספרה המתורגם מחדש לעברית של וירג'יניה וולף, "אל המגדלור" (פן/ספרי חמד/ידיעות אחרונות, תרגום ליה נירגד), וכעבור שני עמודים החלטתי שאני לא אוהב אותו. ראשית, הוא תובע מאמץ קריאה בגלל ניסוחיו הנפתלים, ואני לא אוהב להתאמץ בקריאה (כי קריאה בעיני נועדה לתענוג). שנית, ההקרנה הריגשית והמוסרית שלו לא מצאה חן בעיני.
הנה למשל משפט מסורבל ומוקשה מתוך הפיסקה הפותחת: "מכייוון שנימנה, כבר בגיל שש, עם אותו שבט גדול שאינו מסוגל להפריד רגש מרגש, ונגזר עליו להתיר לאפשרויות העתיד, על האושר והצער שבהן, להעיב על מה שממתין בפתח ממש," וכו'. למה להסתבך כל כך? ומה זה בדיוק "להפריד רגש מרגש"? הרי כל הרגשות מעורבבים, תמיד.
מה עוד שבעמוד הבא מתוארת פנימיותו של אותו ילד, במונחים אלימים ביותר, כי די באיזושהי הערה מבאסת של אבא שלו על הקושי לטייל במזג האוויר הזה (למרות שהילד מאוד רצה), כדי לעורר בילד רצון להרוג את אבא שלו, בהיתר ריגשי מוחלט של הסופרת:"אילו היה בהישג יד גרזן, שיפוד או כל כלי נשק אחר שיוכל לפלח חור בחזהו של אביו ולהמית אותו בו במקום, ג'יימס היה אוחז בו". אין לוויריג'יניה וולף טיפת הסתייגות מהרגש הנוראי הזה. משמע, כדאי לפחד ממנה.
אִי אֶפְשָׁר לְתָאֵר נָמֵר בְּלִי אֵיזוֹ חֲתִיכַת/מִדְבַּר יְהוּדָה./בְּוָאדִי קֵלְט, לְיַד תַּחֲנַת הַקֶּמַח הַנְּטוּשָׁה/ הוּא הַנָּסִיךְ הַמּוֹדֵד לַעֲקֵב הָהָר/ אֶת נַעַל הַזְּכוּכִית.
רוני סומק מנשים אותנו במראות מדבר יהודה, כשהנמר בוחר את אתר ההר המדוייק שמתאים למגוריו המלכותיים, כמו הנסיך שבוחר את הסינדרלה שתתאים לנעל הזכוכית האבודה. כמה מקסים. מתוך "הנמר ונעל הזכוכית", מתוך "בלאדי מרי" (זמורה-ביתן)
נא להמתין לטעינת התגובות
