השיר שלו: מאה שנה למותו של נפתלי הרץ אימבר
אלכוהוליסט, סאטיריקן, סופר, בוהמיין, נווד ומעל הכל משורר ההמנון הלאומי. מאה שנה לפטירתו של נפתלי הרץ אימבר, ש"התקווה" הקנתה לו מקום של כבוד בין דפי ההיסטוריה - אך מת חסר כל בניו יורק
נפתלי הרץ אימבר נולד בפולין בשנת 1856 וחי חיים סוערים של מעשה ויצירה: הוא כתב שירים, סיפורים ומאמרים בתחומים שונים, עד שמת בגיל 53, חולה וחסר כל; הוא היה גם עורך, מתרגם, סאטיריקן, קבליסט, בוהמיין, אלכוהוליסט, ציוני, הוזה, ספקן, מזכירו של סר לורנס אוליפנט, ואפילו שען בעל חנות לשעונים. מלבד "התקווה" ושאר שיריו, החל לערוך כתב עת על קבלה, כתב מאמרים על התלמוד, על החינוך בארץ ישראל, ועל כך שישו הנוצרי, לדעתו, לא היה ולא נברא. בימי חייו נע ונד בין אירופה, טורקיה, מצרים, הודו ולבסוף ארצות הברית, שאליה הגיע ב-1892 ובה נשאר עד יום מותו.
את " "תקוותנו" - לימים "התקווה" - כתב כבר בשנת 1878, כשהיה בן 23. הדמיון בין הפזמון המקורי של השיר להמנון שאנו שרים כיום, לא גדול: "עוד לא אבדה תקוותנו/ התקווה הנושנה/ משוב לארץ אבותינו/ לעיר בה דוד חנה". הקונגרס הציוני החליט לחזק את הכמיהה לירושלים בשיר ותיקן את המקור באישורו של אימבר. ב-1933 הוא הוכרז כהר מנונה הרשמי של הציונות.
מעבר לפעילות הענפה שלו בתחום התרבות, אימבר נודע רבות גם בזכות הבוהמייניות חסרת הגבולות שלו. הוא אף תואר על ידי סופרים אמריקאים של התקופה כבוהמיין היהודי הראשון. הסופר יוסף אופטושו מספר על אספה ציונית סוערת שנערכה בשנת 1902 בקופר יוניון שבניו יורק. רגע לפני שננעלה הישיבה, ניסה גבר ארוך שיער בגיל המעבר להתפרץ לישיבה. בידו הוא אחז בקבוק ויסקי, בגדיו היו מטונפים ונדף ממנו ריח חזק של אלכוהול. הגברים בישיבה התעלמו מהשיכור שדפק על דלתות האולם ונעמדו לשירת התקווה. "אתם יכולים להשליך אותי החוצה", קרא אימבר, "אך אתם נידונתם לשיר את שירי".
בשנת 1899 התחתן אימבר עם ד"ר אמנדה קאטי, רופאה לא יהודייה, מה שהחמיר את משברו של חובב הפורענות עם הממסד היהודי. נישואיו אמנם לא החזיקו מעמד זמן רב, אך המשיכו להפריד בינו לבין בני דתו. במאמר ארסי שנכתב בעיתון "אמריקן איזראלייט" כתב יצחק מאיר וייז כי "עובדה היא שנפתלי הרץ אימבר השתמד. הנצרות זכתה בטיפוס מיוחד במינו".
בשנותיו האחרונות בילה אימבר את מירב זמנו בבארים ברחוב פורסייט בלואר איסט סייד שבמנהטן. שכר הסופרים וקצבאות התרומה שקיבל מפטרונו, השופט היהודי הנודע מאיר סולצברגר, לא הספיקו לממן את כספי השתייה שלו. במאי 1903 כתב היהודי לואי ליפסקי לשופט סולצברגר "מר אימבר ביקר אצלי היום. הוא היה בלתי מגולח, ובגדיו בלתי מסודרים. שערו היה פרוע וריח מבאיש של י"ש עלה מפיו".
כמתבקש מחייו הצבעוניים והתמוהים, עוד בחייו זכה אימבר לקרוא הספד עליו בעיתון. "הדבר קרה כ-16 שנים לפני מותו", מספר אחיו שמריהו אימבר בביוגרפיה שכתב עליו, "עורך עיתון קיבל מברק על מותו ופרסם עליו הספד גדול. כעבור ארבעה-חמישה ימים הופיע במערכת אימבר החי ואמר 'האם אפשר להשיג פה גיליונות אחדים מהגיליון האחרון של עיתונך, שבו נמצא ההספד הנעלה עליי?'. העורך ההוא נדהם וכמעט אחזהו השבץ".
שנים לאחר מכן, ב-1909, כאשר נפטר באמת, התגלעה מחלוקת משולשת לגבי קבורתו בניו יורק: "אגודת הזלוצ'ובים", יוצאי עיר הולדתו, ביקשו לקבור אותו בבית העלמין שלהם; אנשי "אגודת הבילקמנים" הביאו עדות שהוא דווקא הביע פעם את רצונו להיקבר ליד אחותו בבית העלמין שלהם; ואשר מרקוס, בנקאי נכבד ומכר טוב של אימבר, סיפר כי שנה לפני כן, כאשר ביקר את אימבר החולה האנוש בבית החולים, הוא נאנח ואמר לו: "הנני שוכב עתה בייסורים קשים ובמוחי עולים רעיונות שונים, ובתור כם גם הרעיון: איפה תמצאנה עצמותיי מנוח להן כשאסגור היום או מחר את עיניי? ". מרקוס הבטיח לו שייתן לו מקום באחוזת הקבר של משפחתו, ושניהם באו על החתום כדריד שת אימבר.
בסופו של דבר נקבר אימבר, לאחר משא ומתן, בבית העלמין של "אגודת הבילקמנים", שתרמה עבור כבוד זה 250 דולר לצדקה. רבבות באו לחלוק לאימבר כבוד אחרון, ובראש המלווים נישא שלט ועליו הייתה כתובה "התקווה".
ה"ניו יורק טיימס", ה "ניו יורק אמריקן" וה"ג'ואיש כרוניקל", כולם דיווחו בהרחבה על אלפי האנשים שליוו את
בעיתון "היהודי" שיצא לאור בלונדון בכל יום חמישי בעריכת יצחק סובלסקי, כתב יוסף באביטש, תחת הכותרת "ציון למשורר עברי": "אבדה גדולה אבדה לספרות העברית בכלל ולשירה העברית בפרט". אולם באוקטובר 1909, בטרם יבשו רגבי העפר על קברו של אימבר, נכתב באותו עיתון בחוסר פרגון לא קטן כי הוא היה "משורר עברי שהצליח לפעמים לכתוב 'שיר' נעים וערב".
אימבר השאיר אחריו "צוואה" סאטירית ובה כתב בין השאר: "לרבנים הנני עוזב את כל מה שאינני יודע ומבין. זאת תועיל להם לאריד כות ימים ושנים. לשונאי הנני מניח את מחלתי, מחלת השיגרון. בין הרפובליקנים והדמוקרטים הנני מחלק את השוחד שלא נגעו בו עדיין. לעורכים היהודיים הנני משאיר את עטי השבור. יכתבו איפוא לאט לאט, ובלי שגיאות. את ספריי, אלה אשר נכתבו בשביל מתחילים, אני משאיר לשמונת הפרופסורים כדי שיוכלו ללמוד לקרוא. כהרהור שני, הנני עוזב למולי"ם שלי את פתקת החוב שלי האחרונה, שעדיין לא שילמתי. רשות בידם לתת אותה במסגרת ולשמור עליה כעל קמיע, כדי שיינצלו על ידה ממיני מחברים כאלה".
שנים רבות חלפו להן מאז הלווייתו של אימבר בניו יורק, עד שב-1953 הועלו עצמותיו והובאו לקבורה בהר המנוחות בירושלים. הרעיון הועלה כבר סמוך למותו וטופח במשך שנים על ידי העסקן הציוני ג'וליוס הבר. לטובת העניין הוקם בישראל ועד ציבורי שבראשו עמד פרופ' יוסף קלוזנר. בארצות הברית סייעה לוועד זה קבוצת ציונים ותיקים בהובלת משה מרגוליס, מזכיר המנהל לשעבר של ההסתדרות הציונית באמריקה.
45 אחרי מותו הרעיון מומש לבסוף וארונו של אימבר הועבר לארץ באונייה "תל אביב ". ב-8 באפריל 1953 הגיע הארון לארץ, אך קבוד רתו נדחתה עד לאחר חגיגות יום העצמאות החמישי של המדינה. בבוקר 23 באפריל החל בחיפה מסע ההלוויה, לכבוד המאורע הופסקה העבודה בעיר. אימבר נטמן בהר המנוחות בחלקה המיועדת לאבות הציונות וסופרי התחייה. הקבר נמצא כיום ליד קברו של פרופ' קלוזנר.
העיתונות הישראלית לא חסכה בביקורות על התנהלות הממשלה בנוגע למקום בו הוצב ארונו של אימבר - אולם הנוסעים בנמל חיפה. "ביזיון לזכרו של מחבר התקווה", הכ ד ריז הכתב החיפאי של "ידיעות אחרונות", " רושם מוזר שאינו הולם את כבוד המת נתקבל הבוקר כשארונו של המשורר נפתלי הרץ אימבר הוצב באולם הנוסעים בנמל חיפה".
ביום ההלוויה נכתב על הטקס "מעריב" "בטקס חגיגי הועבר הבוקר ארונו של מחבר 'התקווה' נ.ה. אימבר מנמל חיפה בדרכו לירושלים. משמר כבוד ניצב ליד הארון עטוף השחורים, כשמאות תלמידי בתי הספר בחיפה עברו לידו".
למחרת כתב "הארץ" על טקס הקבורה בירושלים: "בכבוד לאומי ובטכס רב רושם הובאו אתמול למנוחת עולמים עצמותיו של נ.ה. אימבר בבית הקברות 'הר המנוחות' בירושלים ליד קברו של הסופר פ. סמולנסקין, כשפלוגת משטרה עומדת דום וקהל רב, נציגי הממשלה וחברי הסוכנות, סופרים ואנשי ציבור שרים את 'התקווה'".
"נפתלי הרץ אימבר חיבר את התקווה, השתכר בקליבלנד אוהיו ומת בלי תקווה", כתב בשירו יהודה עמיחי. אפרים סידון ויגאל בשן נתנו פרשנות צעירה יותר להיסטוריה המעניינת של הגיבור הציוני וכתבו: "אולי אתה לא המשורר האידאלי, אבל אני מבסוט ממך נפתלי". אימבר הובא למנוחת עולמים וגם שירו שהפך להמנון זכה לעדנה נצחית והכניס אותו אל דפי ההיסטוריה. אך מפעם לפעם הוא עדיין משמש נושא לוויכוח ציבורי - האם לא הגיע הזמן כבר להחליפו בשיר אחר.
הסופר דוד מלמד הוא חוקר העוסק בחקר תולדות העיתונות העברית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם