אמא על החוף: על "הבת האפלה"
אלנה פרנטה אומרת בספרה "הבת האפלה" שאף שֵד פנימי אינו מכוער מדי כשאישה מתבוננת במראת האמהוּת
מחול האמהות. "הבת האפלה" עטיפת הספר
שֵדֵי הנפש אינם מסתלקים, אומרת פרנטה בסיפורה. יש להמשיך לחיות בהשלמה עם ידיעת קיומם, עמוק בפנים, בלי לנמק אותם, ובלי לשתף איש בסוד קיומם.
מובן שגם גברים נושאים בקרבם חורים שחורים שאין להם שם, אבל בסיפור שלפנינו אישה היא שנוסעת במנהרות נפשה, ולכן מתאפשרת כאן חשיפה נטולת חמלה של בורות הרגש האיומים הנפערים על רצף אמא-בת-אמא. פרנטה מסתמכת על מוסכמת המבנה הרגשי של אשה ואם, כשהיא מושיבה על חוף איטלקי את לֶדָה, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת פירנצה. הסיפור שובר את המבנה הרגשי הצפוי, מרסק אותו ודוחה אותו באומץ אמנותי, אולי דווקא כדי שיהיה אפשר לשאול את השאלות הנוקבות לגבי אמהות ומחויבות אימהית. כדי לפתוח תהייה על מה שקרוי חמלה אימהית, או הזדהות נשית, או חיבה אוטומטית כלפי פעוטות.
המרצה מפירנצה היא גרושה בת ארבעים ושמונה, כפי שהיא שבה ומדגישה, כלומר, כבר לא צעירה אבל עדיין מושכת, עדיין יכולה לפנטז על סדרן-מציל צעיר ולקנא בצעירה שהוא מגפף. לדה שוכרת דירה על שפת ים ומבלה את ימיה בחוף הרחצה, כשהיא צופה במשפחה נפוליטנית גסה ורעשנית המנהלת את חיי החוף שלה בסמוך. תשומת ליבה מתמקדת באשה צעירה, יפה בעיניה, ובבתה הקטנה. "הן דיברו זו אל זו ברוגע, כאילו רק הן קיימות".
צפייתה בשתיים הופכת לעיסוק המרכזי ביומה. התבוננותה חודרת ומתיישבת בין האם לבת, בולעת את הסימנים האינטימיים שביניהן, נדחקת למשחקיהן הנעולים מפניה. לילדה, אלנה, יש בובה שבה היא מטפלת במסירות ובתשוקה כאילו הייתה ילדתה. נינה, האם, משתתפת בטיפול הזה, והמשחק המתמשך שבו מתממשים יחסים בין אם לבתה ולבובה הבת, סוחף לתוכו את ישותה המורעבת של המספרת.
הצפייה במחול האמהות על החוף מעוררת בלֶדָה את מעיין התמודדויותיה האימהיות. היא עצמה נטשה את בנותיה, כשהיו פעוטות, למשך שלוש שנים. כששבה וליקטה אותן מידי אביהן, צפתה בהן ממרחק ביקורתי. עתה, כשהן בוגרות ומצליחות בקנדה, בחזרה בבית אביהן, היא מנהלת עימן קשר טלפוני חביב אך חסר מחויבות הדדית. אשמת האֵם שלה תוסיף לענות אותה בלי התרה. כעסיה על אמה שלה יוסיפו לנקר בתשתית אישיותה. ולאן היא מוליכה את רחובות האין-מוצא שבנפשה? לאותו "מעשה חסר היגיון" המקומם את הקורא במכוון בהיותו חסר פשר, מתגרה במוסכמות ומתמשך לדאבה.
תאונת הדרכים הפותחת את הספר ונועלת אותו גורמת לגיבורה חבלות קלות, אך פצע נסתר, פצע יקר הגורם לתמיהת הרופאים, נושא בחובו את מידת הצדק והסימטריה המוסרית, כמו העיד על הליך רפואי שניקב מורסה בנפש לֶדָה. אולי מעתה לא תתייסר עוד בעניין היותה אֵם טובה או לא. אלנה פרנטה אומרת בספרה שאף שֵד פנימי אינו מכוער מדי כשאישה מתבוננת במראת האמהות. אך כיוון שהיום-יום יימשך למרות הכול, כשבנותיה שואלות בטלפון "את חיה או מתה?", לדה משיבה מבית החולים: "אני מתה, אבל אני בסדר".
אלנה פרנטה, "הבת האפלה", מאיטלקית: מירון רפפורט, הספרייה החדשה, 164 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם