כל מה שיש: על "אדום" מאת אוּוֶה טים

ב"אדום" הדור שבגר בגרמניה לאחר נפילת הרייך השלישי עדיין תועה סהרורי וחסר מוטיבציה. פסימיות בעיצוב ספרותי

תלמה אדמון | 7/7/2011 11:43

אין עתיד לגבר גרמני שנולד בגרמניה במלחמה או עם סיומה. כך, לפי אוּוֶה טים, המעניק לגיבורו הווה ממושך שהינו דייסה כאוטית, שעליו להתאמץ כדי לפענח את מרכיביה. הסופר אכן שופך ערימה של פרטי מציאות ואירועים אל מרחב לא מוגדר שהוא זמן גסיסתו של תומס, גיבור הרומן, שנפגע בתאונת דרכים. כשפרקי חייו המנותקים זה מזה חולפים בתודעתו בעודו שוכב פצוע על כביש במרכז ברלין, על הקורא לסגל לעצמו את אופטיקת ההתבוננות של תומס.

מלנכולי. "אדום" עטיפת הספר

דמו האדום (שם הספר נובע מכך ומעוד משמעויות שיש לצבע: אזהרה, תשוקה, קומוניזם) זולג אל משטח הכביש, ומעליו מתנוסס מלאך הניצחון, ציר ההתייחסות ההיסטורית והאישית כאן. הסמל הגרמני הבולט, עמוד לזכר נצחונות אלימים, קני תותחים מוזהבים ודמות חייל פרוסי חונק למוות חייל דני, ממוקם בצומת הברלינאית הגדולה ביותר, בלב הטירגארטן. כשתומס דולה מעיסת חייו מקטעים פרומים, הוא פונה חליפות אל המלאך שמעליו ואל קהל האבלים המאזין לו בדרך כלל. כי זאת יש לדעת – הגיבור הוא ספדן. נושא הספדים מקצועי, שהחל את דרכו כמהפכן קומוניסטי נלהב.

טים עצמו נולד ב-1940, והמציאות שבתוכה מדשדש גיבורו מכילה הרבה חומרים רעילים מן העבר הלאומי והפרטי שלו. דור הביניים, שבגר לאחר נפילת הרייך השלישי, עדיין תועה סהרורי, לפי טים, חסר מוטיבציה, חסר אנרגיה ובעיקר מלא תיעוב עצמי בעודו נשמט אל השליש האחרון בחייו. אחדים פרפרו במהלך נעוריהם בתוך חלום מהפכני זה או אחר, טעוני להט אידיאליסטי. בעודם אזרחי מערב גרמניה, פעלו תומס ורעיו למען המהפכה הפועלית. נשאו כרזות, חילקו מנשרים, גרו בקומונה, עשו אהבה חופשית, למדו בסורבון, עבדו בכרמי בורגונדי, ובעיקר – היו צעירים.

על סף הזיקנה הם נתפסים בידיים ריקות. אחד חובט ראשו בקיר ביתו השומם אחרי שאשתו עזבה אותו. "החיים המחורבנים האלה," אומר אדמונד לתומס, רעו מאז שנות הששים האופטימיות, "לא יכול להיות שזה כל מה שיש." וחבר אחר, אשנברגר, הממלא את תפקיד האני המצפוני שהגיבור נטש מאחוריו, דווקא מחזיק בידיו דבר-מה. חומר נפץ. הוא מתכנן פעולת מחאה אלימה שתמשוך תשומת לב למסר פציפיסטי. אלא שהוא מת לפני שהוא מספיק למוטט את עמוד הניצחון המקומם.

הרומן המלנכולי אינו מותיר תקווה לדור שירש את תבוסת הנאצים ("אתם יכולים לתאר לעצמכם שרק בגיל עשרים וחמש תפגשו את היהודי הראשון בחייכם?"). זהו דור מחוק, שבז להוריו (תומס שונא את הבניינים שבנה אביו הארכיטקט על חורבות המבורג המופצצת), שעורו היה לקליפה של אכזבת פיכחון. מרירות ויובשנות צינית חוברות למצב הרוח שבני הדור הזה מחצינים כלפי העולם השוקק קפיטליזם צרכני. בצד הדיכאון מנהל תומס פרשיית אהבים תמוהה עם צעירה נשואה, אך השנאה העצמית המשתקת את נפשו, אינה מאפשרת לו לבטא מלות אהבה. הוא מנגן ג'ז, אך בהרכב חובבים. הגרמני הזה אינו מתחייב לדבר, ועם זאת הוא לוקח מדירת רעו המת את חומר הנפץ ונושא אותו בתיקו, כאילו היה זה ליבו הפועם של אשנברגר.

"איזו משימה מחורבנת: תמיד לנסות לחלץ משהו מנחם", אומר הספדן על עיסוקו. הרומן הזה מצהיר שאין נחמה. לא בחיים ולא אחריהם, לא באהבה ולא במין, לא בניתוחים הפלסטיים ולא בנסיעות חופשה, לא בתרבות וגם לא בזיכרונות. אך קורא שיגלה סובלנות לדרך הסיפור האסוציאטיבית ולתעוקה הרגשית המצטברת, עשוי להתנחם בעצם קריאת יצירה ספרותית משובחת. הרומן מוכיח שלעיצוב הספרותי של הפסימיזם יש ערך רב בבואך להתמודד עם האמת שבחיים. כלומר, עם כיליונם.

אוּוֶה טים, "אָדום", מגרמנית: גדי גולדברג, הספריה לעם, עם עובד, 376 עמ'