אדית הכפולה
אדית נסביט, שספרה הקלאסי "הטירה הקסומה" זוכה עתה לתרגום עברי חדש, הייתה סופרת הילדים הבולטת של אנגליה הוויקטוריאנית. אך מתחת למעטה החסוד נחבאו חיי מין שערורייתיים, שכללו נישואים פתוחים, ילדים משותפים לבעלה של נסביט ולעוזרת ורומן מתוקשר של הסופרת עם ג'ורג' ברנרד שו
אך למרות פופולריות הז'אנר החברתי, חבה נסביט את פרסומה לספרים המתמקדים בפריצה הפתאומית של הפנטסטי לחייהם של ילדים מהוגנים מהמעמד הבינוני. בייחוד "הטירה הקסומה", המתאר מקום שבו פסלים, גם מפלצתיים ומפחידים ביותר, יכולים לקום מדי לילה לתחייה וילדים בלתי נראים משוטטים ביניהם בעזרת טבעת קסמים.

אם בוחנים את אורח חייהם של נסביט ומשפחתה, שהיה מסודר בהתאם למסורת הוויקטוריאנית הנוקשה של תקופתה, קשה להסביר את השתלטות הפנטזיות על סיפוריה. בדיקה מדוקדקת יותר מגלה שאורח חייה של נסביט היה ביזארי יותר מכל פנטזיה. באופן יוצא דופן לתקופתה, ניהלו נסביט ובעלה מה שמכונה כיום "נישואים פתוחים" והיו מעורבים בשערוריות מיניות רבות.
נסביט הייתה נשואה לעיתונאי בעל הדעות השמרניות הוברט בלנד, שגם נודע בעסקאותיו המפוקפקות שבהן הוא רומה פעם אחרי פעם בידי שותפיו לעסקים ואיבד את רוב רכושו. בהמשך הוא נפל למשכב ואדית נאלצה לפרנסו במשך שנים. בתחילה חי הזוג חיי דחק. אדית עמלה קשה כדי לפרנס את ילדיה, חיברה ססמאות פרסומת, ציירה גלויות ברכה, הופיעה בנשפים כמדקלמת, טיפלה בילדים עניים ועוד.
בנוסף כתבה שירים וסיפורים שלא זכו להצלחה. רק בהגיעה לגיל 40 זכו סיפוריה להצלחה, עם פרסום ספרה "מחפשי האוצר" שזכה לשבחי הביקורת ולתפוצה עצומה. ביתם של הזוג הפך למקום מפגש לסופרים ולאנשי רוח. שניהם היו חברים באגודה הפביאנית שהפיצה באנגליה את הסוציאליזם ורעיונות מתקדמים שונים. עם חברי האגודה נמנה הסופר ה"ג וולס, מחבר רומנים מדעיים בדיוניים מפורז סמים כמו "מכונת הזמן", אשר נודע בגישתו הליברלית למין והיה ידיד המשפחה. בלנד התנגד בתוקף לדעותיו של וולס על הצורך בפתיחות מינית ובשחרור מיני גם לאישה, אולם הדבר לא הפריע לו להיות פעיל ביותר מבחינה מינית. הוא בגד באשתו אדית בלי סוף, ואף התרברב בפני ידידים כי פיתה כל אישה צעירה בסביבתו. הוא גם לא היסס לפתות את חברותיה של בתו רוזמונד. בתגוז בה כתב וולס על בלנד: "היה לו צורך נפשי חזק ביותר להיות מפתה, על פי מיטב מסורת המאה ה-18".
בשלב מסוים נכנסה להיריון עוזרת הבית, אליס יוסטון. היא סירבה לחשוף את זהות האב ואדית הציעה לגדל את הילדה רוזמונד כבתה. רק מאוחר יותר גילתה שהאב היה לא אחר מאשר בעלה. כעבור 13 שנה, יוסטון - שנשארה לעבוד בבית כמטפלת - שוב נכנסה להיריון ושוב התברר בהמשך כי האב היה בלנד שמעולם לא הפסיק את היחסים עמה. גם כאן הילד, פביאן, גדל כאחד מבני המשפחה כשהוא מאמין שאדית היא אמו.
אדית נסביט עצמה לא נשארה חייבת. גם לה היו כמה וכמה מאהבים, כנראה בתגובה לבגידותיו הרבות של בעלה, והוא גם ידע עליהן היטב. היא אף טרחה להפגיש ביניהם ובין בלנד, בביתה. מאהביה כללו את המחזאי ג'ורג' ברנרד שו, שטען שהיא חיזרה אחריו במשך זמן רב. שו, לטענתו, אמנם לא התלהב מהרעיון של קשר ביניהם, אבל גם לא התנגד במיוחד ואפשר לאדית להיות הדמות הדומיננטית בקשר.
מאהב נוסף היה הארכיאולוג וויליס באדג', מומחה לכישוף מצרי קדמון, שתרם מהידע הרב שלו לעלילת ספרה הטוב ביותר, "הקמע". בספר זה, הגיבורים מבצעים מסעות בזמן, לעבר ולעתיד, תוך היתקלות בסמלי כישוף מצריים ובאלים מצריים ובבליים. באדג' הפך למאהבה של נסביט במהלך העבודה המשותפת על הספר. עם זאת, יחסיהם הצטננו בשל רתיעתו מדרישתה התקיפה של אדית לבוא לביתה ולהכיר את בעלה.
הדרמות במשפחה נמשכו. ב-1900 נפטר פביאן, בנה האהוב של אדית, לאחר ניתוח פשוט. במהלך האבל העמוק של בני המשפחה, גילתה הבת רוזמונד שהיא אינה בתה של אדית. בעקבות זאת היא התמרדה, וב-1908, זמן קצר לאחר שאדית פרסמה את "הטירה הקסומה", היא התאהבה בסופר וולס, ידיד המשפחה, שהיה אז כבר נשוי. השניים ברחו ועל אף שרוזמונד כבר הייתה בת 21, בלנד רדף אחריהם. הוא תפס אותם ברכבת שבה התכוונו לנסוע לפריז. בלנד, שהיה מתאגרף חובב, הכה את וולס מכות הגונות. בהמשך הסביר כי עשה "מה שכל ג'נטלמן היה עושה", והודיע שאם היה בידו שוט היה מלקה אותו כמקובל במקרים כאלה. לאחר מכן, רוזמונד הוחזרה לחיק המשפחה. לימים, וולס המוכה הציג את בני הזוג בצורה
עד כמה שהדבר מדהים, קשר הנישואים בין נסביט ובלנד החזיק מעמד, למרות הבגידות המרובות של שני הצדדים. לאחר מות בעלה, ערכה אדית קובץ של מאמריו, רבים מהם עוסקים בחיי הנישואים ובצורך בשמירה קפדנית על נאמנות בין בני הזוג. באותה תקופה הצלחתה של נסביט כסופרת פחתה.
היא המשיכה אמנם לכתוב אך ספריה לא עוררו שוב עניין והיא חיה חיי עוני עם בעלה השני, עד לפטירתה ב-1924. על אף שתהילתה עומעמה, ספריה הידועים הפכו לסוג של קלאסיקה. "הטירה הקסומה" ו"הקמע" נחשבים למיטב ספרי הילדים של תקופתם. זאת, למרות ואולי אף בגלל החיים המוזרים של היוצרת שלהם.