מדף הספרים של עודד בארי

הפסקה האחרונה של "עד מוות" שמושיבה אותו מדי ערב לשולחן הכתיבה, סלמן רושדי שנתן לו כרטיס כניסה להודו ו"בית טיבו" שזורק אותו לגיל 15. 10 המלצות נבחרות של הסופר והמחזאי עודד בארי

עודד בארי | 14/10/2009 19:00

ילדי חצות - סלמן רושדי (וכל ספר אחר שלו, בייחוד "האדמה מתחת לרגליה").
את "ילדי חצות" קבלתי מחברתי לחיים במסעי הראשון להודו, במטוס קראתי את חציו, במונית לבנה נהוגה בידי נהג שלא ישן שלושה ימים, את חציו השני. לא יכולתי לבקש כרטיס כניסה טוב יותר לארץ הזו. סלמן רושדי הוא סופר שכותב פרוזה העוסקת בנושאים אקטואליים ומתעלה לדרגת שירה עלופת קסם. יכולתו להרים את ההווה, לדרגת מטפורה, את יחסי האנוש היומיומיים למדרגת אפוס, להפוך את הפיזי למטפיזי, מעמידים אותו בראש הסופרים החוזים את העידן החדש.

עודד בארי. צילום: יח''צ

זן שן שורש החיים – מיכאיל פרישווין.
ספרו של מיכאיל פרישווין מלווה אותי מנעורי. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בספר שהייתי צריך לחזור ולקרוא בו שוב ושוב כדי לעמוד על פשרו. כשהבנתי שלפני אחד מסיפורי האהבה הגדולים שנכתבו אי פעם, התחלתי לתת אותו כמתנה לכל נערה שנשאה חן מלפני. רק היום אני מבין שזהו סיפור אהבה בין האדם לבין הבריאה.

מובי דיק - הרמן מלוויל.
לכל אחד מאתנו האובססיה שלו, אבל רק מעטים מאתנו מוכנים להקריב כמעט הכול כדי לחיות אותה. החיים בתיאטרון נראו לי לפעמים כמרדף אין סופי אחרי הלוויתן הלבן. מובי דיק הוא ענק ענקי סיפורי הים, ספר העוסק באובססיה האנושית, סיפור מגדל בבל על סיפונה של אוניה של ציידי תנינים. מי שבסתר נשמתו אינו מסתתר קפטן אחאב, לא יישאר גם כישמעאל לספר את סיפור האנושות.

עד מוות – עמוס עוז.
הפסקה האחרונה בסיפורו של עמוס עוז "עד מוות", היא שמושיבה אותי מדי ערב לשולחן הכתיבה, היא שהייתה צריכה להיות המוטו לספרי האחרון "על דעת המקום". את "עד מוות" ביימתי פעמיים, פעם כתסכית רדיו, ופעם על בימת הקאמרי. כירושלמי שהעיר זורמת בדמו אני מצהיר שזהו הסיפור האולטימטיבי על ירושלים.

מות אבימלך ועלייתו השמימה בזרועות אמו - פנחס שדה.
דור שלם גדל על ברכי "החיים כמשל" של פנחס שדה, אבל הרבה לפני הטרנד האחרון של שיבה אל סיפורי התנ"ך, כתב פנחס שדה את ספרו הטוב ביותר – "מות אבימלך" שבו הופך המשל להיות מבחן האמונה האולטימטיבי. פנחס שדה היה לי לחבר והתיר לי להפוך את ספרו למופע בימתי בתיאטרון שניהלתי. השיחות שניהלתי אתו סביב הספר והספרות בכלל מלוות אותי עד היום.

"בית טיבו" - רוז'ה מרטין די גאר
לראשונה קראתי את "בית טיבו" בהיותי בן חמש-עשרה. זהו רומן נשכח בלתי נשכח בן ששה חלקים – המתחרה עם "מלחמה ושלום" ו"ד"ר ז'יווגו" בהפיכתה של ההיסטוריה לספרות, ומספר את סיפור האנשים

הנסחפים בין משבריה של מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה. בית טיבו הפך את העניין שלי בהיסטוריה להרפתקה, וגרם לכך שכמעט בכל ספרי עושות הדמויות שלי חשבון עם ההיסטוריה.

אגדת חורף – מרק הלפרין
סיפור ראשית ימיה של העיר ניו יורק, כמעט ספר חד פעמי של סופר שישב תקופה מסוימת בארץ – בו שלובים פנטזיה ומציאות, ספר שהוא ראשיתו של מיתוס. ספר מדהים שהצליח להגדיר את אהבתי לעיר גורדי השחקים.

הברדלס – למפדוזה
ולו רק בגלל סופו (אבל לא רק בגלל סופו) ראוי הספר שיעוטר בכל עיטורי הכבוד האפשריים ויקרא שוב ושוב. כל פעם אני מתכוון לבדוק אם למפדוזה כתב את הספר לפני שמרקס כתב את "מאה שנות בדידות." הספר הזה הוא כמו המתופף לפני הענק שבענקים.

מאה שנים של בדידות – גבריאל גרסיה מרקס
אילו לא היו מתירים לי לקחת עשרה ספרים לאי בודד הייתי לוקח את מאה שנות בדידות - אלף ספרים בספר אחד.

וזורבה היווני, והקוארטט האלכסנדרוני של לורנס דארל, והמנדרינים של סימון דה בובואר. וכל דף נייר שנגע בו קולמוסה של קולט. וכל הדרמה היוונית וכל שקספיר. והתנ"ך. עם אלה אני יכול לחיות על אי בודד שלושים שנה ללא לחם, ענבים ויין.

הסופר והמחזאי עודד בארי מוציא בימים אלו את ספרו ה-18, "על דעת המקום", רומן היסטורי על ירושלים שבין השנים 1882-1948