דרוש: שיפוץ אידאולוגי
בביקורת שפרסם על הספר "פיגומים" של יחזקאל רחמים בשבוע שעבר, אריק גלסנר חשף את תפיסת העולם המתנשאת שלו כלפי סופרים מזרחים. ד"ר נפתלי שם טוב רוגז
- אנו בעד הסופר יחזקאל: הביקורת של גלסנר
- השיפוץ הושלם: היכרות עם הסופר יחזקאל רחמים
מכאן הביקורת על הספר רק מידרדרת. מביקורתו ומדבריו על פוליטיקת הזהויות ברור שגלסנר עצמו נטוע בתוך מסורת של כתיבה שמרנית ומקטלגת, שנוסחה על ידי גרשון שקד ועומדת בבסיס פוליטיקת הזהויות בספרות העברית. ככזה גלסנר עוסק בהפרדות שמרניות ומסורתיות, הפרדות בין חברתי-פוליטי-תיעודי לבין אסתטי-פואטי-ספרותי.
כפי שהביקורת בעבר תפסה לרוב סופרים מזרחים, הוא מתייג את רחמים כסופר שחשיבותו בעיקר בתיעוד חוויה חברתית, וכיוצר יצירה שערכה הספרותי אינו גבוה כביכול. האם גלסנר מעולם לא שמע את הביקורת הניאו-מרקסיסטית או הפוסט סטרוקטורלית על כך שקידוש האוטונומיה של האמנות, זו שמפרידה בינה לבין העולם החברתי, הוא כשלעצמו תפיסה אידאולוגית המשמרת את כוחם של קובעי הטעם המחזיקים בעמדה זו?
זהות של סופר והחוויות המכוננות אותו הן חלק משפתו הפואטית. שפת יצירתו היא הכלי שלו בניסוח מחויבותו החברתית. הדבר נכון בין אם היוצר מודע לכך ומאמץ את שפתו שלו, ובין אם הוא מנסה להימלט ממנה ולנסח פואטיקה א-פוליטית. כוחו של פיגומים דווקא ב"חיסרון" שמצא בו גלסנר, בפואטי הגולש לפוליטי, בצורני המנסח את החוויה החברתית ובדימוי המילולי השב אל המציאות הממשית והמורכבת ומאיר אותה באופן חדש, חד וכואב.
על הכותב
ד"ר נפתלי שם טוב הוא חוקר תיאטרון,
המחלקה לספרות, האוניברסיטה הפתוחה
נא להמתין לטעינת התגובות
